א.
אסור לקבל לשון הרע – כלומר להאמין.

ב.
אסור לשמוע לשון הרע – אבל אם מדובר על נושא שצריך להיזהר ממנו להבא, אזי מותר לשמוע – לא להאמין. למשל: אם רוצה להיכנס לשותפות עם אדם, מותר לשמוע דברים על השותף ולהיזהר.

ג.
. החפץ חיים אומר שיוצא מכך שעלול להיות מצב שמראש לא נוכל להקשיב לאף אדם, גם אם יש סיכוי שתצמח מזה תועלת. לכן יש לברר תמיד בתחילת השמיעה אם תצמח תועלת מן הדיבור ואם לא אזי לא להמשיך להקשיב.

ד.
לפעמים מותר (ואפילו מצווה) לשמוע, זאת באחד משני המקרים הבאים:

1. לאחר ששמע כל העניין יוכל להסביר למספר שאין הדברים כך.

2. לאחר הסיפור המספר יירגע וישכח מן העניין.

בשני המקרים יש סיכוי שיגבר השלום בישראל. בכל מקרה אסור להאמין למה ששמע.

ה.
אם קרה לאדם שמצא את עצמו בחבורה, אשר מספרת לשון הרע הוא צריך לנסות להוכיח אותם, או להסתלק מן המקום. אם אינו יכול, אזי יישאר אבל יקיים את שלושת הפרטים הבאים:

1. יחליט שלא להאמין להם כלל.

2. לא יהיה נח לו בשמיעת הסיפורים.

3. לא יראה שום סימן של הסכמה לסיפור.

אם יכול להראות פנים זועמות, אזי עדיף.


ו.
כל הפתרון בסעיף הקודם, כאשר הוא יושב כבר בקבוצה כזו. אבל אם הוא מתקרב לקבוצה, המדברת לשון הרע או שזו קבוצה הידועה כמדברת לשון הרע, אזי אסור לשבת אתם כלל.


ז.
אם שומע דברים שניתן לפרשם לזכות ולחובה חייב לדון לזכות.

ח.
הדין הנ"ל נכון גם אם הדברים סופרו על איש בינוני שנכשל מפעם לפעם בכל זאת צריך לדון לכף זכות (ודאי כאשר מדובר על אדם שהינו ירא שמים).


ט.
כשם שאסור לספר לשון הרע על דורות שעברו (הורי המדובר), כך אסור לקבל לשון הרע על דורות שעברו.

י.
למרות שאסור להאמין לדברי לשון הרע, מכל מקום מותר לחשוש ממה שנאמר. (אולי אפילו צריך לחשוש למשל: אם נאמר על שותף פוטנציאלי שאיננו ישר, יש לשקול ביצוע עסקים אתו).


י"א.
ההיתר לחשש, איננו מתיר לעשות למדובר מעשה, אשר יגרום לו נזק. ההיתר הוא רק לאי-עשיית מעשה.

החפץ חיים אומר שאפילו לשנוא בלב אסור.


י"ב
אם כבר עבר ושמע והאמין ללשון הרע, אזי צריך לכפר על העניין בצורה הבאה:

1. לשכנע את עצמו שאין הדברים אמת.

2. לקבל החלטה לא להאמין בעתיד ללשון הרע.

3. להתוודות על העוון.



קרדיט לאתר אחר