אשכול: מידע|יגואר

יונק ממשפחת החתוליים, אחד מארבעה מיני חתולים גדולים המשתייכים לסוג פנתר יחד
עם הטיגריס, האריה והנמר,הוא החתול השלישי בגודלו, לאחר הטיגריס והאריה והוא היחיד
מביניהם הנפוץ באמריקה.הוא נפוץ כיום מדרום-מערב ארצות הברית בצפון,
דרך מרכז אמריקה, ועד לאזור פטגוניה בדרום.

מבחינה חיצונית, היגואר דומה מאוד לנמר, אך גופו חסון, שרירי וגדול יותר. התנהגותו ובית
הגידול האופייני לו, דומים יותר לאלו של הטיגריס. בית הגידול המועדף על היגואר הוא יער
גשם טרופי (ג'ונגל), אולם ניתן למצוא אותו גם באזורים מיוערים ובשטחים פתוחים. היגואר הוא
בעל חיים יחידאי (סוליטרי).

היגואר איננו בררן בבחירת תזונתו, והוא נוהג לטרוף את מזונו לאחר מעקב ומארב. הוא טורף-על,
ובמקומות שבהם הוא חי הוא משמש כמין מפתח, כלומר הוא מכתיב את תכונות החברה האקולוגית.
ליגואר תפקיד חשוב בשמירה על יציבות המערכת האקולוגית שבה הוא חי, וכן בוויסות אוכלוסיותטרפו.
נשיכתו חזקה מאוד בעוצמתה ביחס לחתולים גדוליםאחרים. עוצמת נשיכתו מאפשרת לו לחדור
את שריונם של זוחלים מסוימים, ואף לפתח שיטת הרג מיוחדת:
הוא נושך את טרפו באזור הגולגולת שבין האוזניים, ועל ידי כך הוא גורם לחבלה אנושה
למוחו של קורבן הטרף ולמותו.

טקסונומיה
בדיקות DNA הראו כי לאריה, לטיגריס, לנמר, ליגואר, לנמר השלג ולנמר הערפילי ישנו אב
קדמון משותף, וכי קבוצה זו קיימת בין שישה לעשרה מיליוני שנים: עדויות על-פי מאובנים
מצביעות על כך, שהסוג פנתר הופיע על פני האדמה לפני 2 - 3.8 מיליוני שנים. הנמר
הערפילי ממוקם בדרך כלל מבחינה אבולוציונית בראשית קבוצה זו, וממנו התפתחו, ככל הנראה,
המינים האחרים. סדר הופעתם של המינים האחרים (התפצלותם מהאב הקדמון) אינו ידוע לאשורו.

הייתה מקובלת בעבר הסברה כי ליגואר ישנם שמונה תת-מינים, וזאת בשל מחקר מ-1939.
למרות היעדר חלוקה לתת-מינים, ככל שמתרחקים מקו המשווה היגוארים כבדים וגדולים יותר.
תופעה זו (תופעה זו איננה ייחודית ליגואר בלבד) נותנת ליגואר יתרון נוסף: ככל שמתרחקים
מקו המשווה, האקלים קר יותר. ככל שהמשקל גדל, כך היחס שבין שטח הפנים לנפח הגוף
קטן, וכך קטן גם איבוד חום הגוף. המשמעות היא שככל שמתרחקים מקו המשווה,
פרטי היגואר החיים באזור גדולים יותר ומאבדים לפיכך פחות חום מעורם.

מאפיינים פיזיים
משקל היגואר נע בדרך כלל בין 45 ל-120 קילוגרמים, אך נצפו גם פרטים גדולים במשקל
של 131 עד 151 קילוגרמים, וכן פרטים קטנים שמשקלם 36 קילוגרמים בלבד. לרוב,
משקל הנקבה קטן ב-10 עד 20 אחוזים ממשקלו של הזכר.
אורכו נע בין 1.20 ועד לשני מטרים - כולל הזנב, שאורכו כ-50 עד 75 סנטימטרים.
גובהו נע בין 70 ל-100 סנטימטרים. ממדיו משתנים בהתאם לאזור: הפרטים שחיים ביערות
הם לעתים קרובות כהים וקטנים יותר מהפרטים שחיים בשטחים פתוחים, ככל הנראה בשל
מיעוט טרף אוכל-עשב בשטחים מיוערים.

גפיו של היגואר קצרות וחזקות, ובזכותן הוא מיומן בטיפוס, בזחילה ובשחייה. לסתותיו חזקות מאוד.
נשיכתו נחשבת כחזקה ביותר מבין כל בעלי החיים ממשפחת החתוליים, והשנייה בעוצמתה מבין
כל היונקים; עוצמה זו מאפשרת ליגואר לחדור חומרים קשים מאוד כגון שריונות של צבים.
מחקר השוואתי שנושאו "כוח נשיכה ביחס לגודל הגוף" מדרג את היגואר במקום הראשון
מבין החתוליים, לצד נמר ערפילי מצוי ולפני האריה והטיגריס. כמו כן, דווח כי "יגואר יחיד
מסוגל לגרור פר שמשקלו 360 ק"ג לאורך 8 מטרים באמצעות לסתותיו החזקות, ולכתוש
את העצמות הגדולות ביותר".

שורשי פרוותו הם בדרך כלל בצבע חום-צהוב, אך קיימים גם פרטים בעלי פרוות בגוון חום-אדמדם
ושחור. הפרווה מכוסה כתמים דמויי שושנה, המסווים אותו על רקע היער. הכתמים עצמם
משתנים מפרט לפרט: חלקם כוללים נקודה אחת או יותר, וחלקם מלאים או חלולים לחלוטין.
גם צורת הנקודות משתנה מפרט לפרט. הנקודות על ראשו, צווארו וזנבו של היגואר הן בדרך
כלל מלאות. אצל פרטים מסוימים הכתמים שבקצה הזנב מתמזגים בהדרגה לפסים. צבעם
של הבטן, הגרון והחלקים התחתונים של הרגליים לבן.

אף שהיגואר דומה מאוד לנמר, ניתן להבדיל ביניהם על-פי מספר מאפיינים: גופו של היגואר
חסון וגדול יותר מגופו של הנמר, וזנבו קצר ועבה יותר. הכתמים על פרוותו של היגואר גדולים
וכהים יותר, אך גם מעטים יותר. הפסים עבים יותר אצל היגואר ואילו לנמר אין נקודות
בתוך הכתמים. כמו כן, ראשו של היגואר עגול וגדול יותר וגפיו קצרות וחזקות יותר.

כשישה אחוזים מבין כלל היגוארים באזור דרום אמריקה מאופיינים במלניזם (צבע עור שחור
כתוצאה מפיגמנטציה עורית חזקה של מלנין), ככל הנראה כתוצאה מאלל דומיננטי . מרחוק
נראה צבע פרוותם של פרטים אלו שחור, אולם מקרוב ניתן להבחין גם בכתמים ובנקודות.
בדומה למינים אחרים במשפחת החתוליים, קיימים גם פרטים לבקנים, אם כי שכיחותם קטנה.

התנהגות

ציד ותזונה
בדומה ליתר החתולים, היגואר הוא חיה טורפת, והוא ניזון אך ורק מבשר. הוא צייד אופורטוניסט,
ותזונתו מורכבת מלמעלה מ-85 מיני בעלי חיים שונים [12]. היגואר מעדיף טרף גדול, והוא
טורף איילים, טפירים, פקארים, כלבים, ואפילו אנקונדות או קיימנים שונים. לעתים הוא אף צד
בקר (פרטים אחדים נצפו טורפים פרים במשקל של עד 500 ק"ג). עם זאת, היגואר אינו בוחל
גם במינים קטנים יותר, כמו צפרדעים, עכברים, עופות, דגים, עצלנים, קופים, צבים, קפיברות
ואליגטוריים קטנים.
שיטת ציד נפוצה בקרב המינים בסוג פנתר, ובכללם היגואר, היא נשיכת הטרף וחניקתו.
יחד עם זאת, היגואר מעדיף להשתמש בשיטת הרג ייחודית מבין החתוליים: הוא נושך את
הטרף בראשו, באזור שבין שני אוזניו, ובאמצעות ניביו החדים הוא פוגע קשות במוחו של הנטרף.

היגואר אינו נוהג לנהל מרדף אחר מזונו, אלא מעדיף לעקוב אחריו ולארוב לו. הוא ילך
באיטיות ובשקט בפיתולי היער, ויאזין ברגישות לרחשי הסביבה. כאשר יתקוף, הוא יגיח
ממקום מוסווה היטב ויסתער על טרפו. היגואר ידוע ביכולות המארב וההסתערות שלו, ומבחינה
זו הוא נחשב לאחד מהטורפים הטובים והיעילים ביותר בממלכת החי. הוא אינו בוחל בהסתערות
אל תוך המים על מנת לתפוס את טרפו. היגואר מסוגל לשחות ולגרור את טרפו בו זמנית.
חוזקו מאפשר לו לגרור גופות כבדים - הוא מסוגל לשאת עגל קטן ולטפס עמו במעלה עץ כאשר
הוא רוצה להימנע משיטפונות.

מבנה חברתי
כמו מרבית בני משפחת החתוליים, גם היגואר הוא בעל חיים יחידאי, כלומר הוא נוטה להתבודד
ולא לשהות בחברת בני מינו במשך מרבית השנה, להוציא מפגשים למטרות הזדווגות וקבוצות
קטנות של אם וגור. הבוגרים נפגשים בדרך כלל רק לצורך חיזור ורבייה ולצורך השתלטות
על טריטוריה. טריטוריית הנקבות, ששטחה נע בין 25 ל-40 קילומטרים רבועים, עלולה
לחפוף לטריטוריה של נקבות אחרות או של זכרים. טריטוריית הזכרים יכולה להיות כפולה
בגודלה מזו של הנקבות, ושטחה משתנה בהתאם לתנאים הטבעיים.
סימון תחום המחיה נעשה על ידי סימני שתן, גללים, וחיכוך הגוף בענפים ובגזעי עצים.

בדומה למרבית החתולים הגדולים, גם היגואר מסוגל לשאוג. שאגות הזכר חזקות משאגות
הנקבה, ומטרתן להכריז על תחום המחייה ולהבריח זכרים אחרים המעוניינים להזדווג עם הנקבות.
בטבע נצפו מעין תחרויות שבמהלכן ניסו שני זכרים להפגין כל אחד את כוחם בשאגות ושאגות-נגד.
השאגות מזכירות בצלילן מעין שיעול חוזר ונשנה. בנוסף לשאגה, מסוגלים היגוארים גם ליילל
ולנהום. קרבות בין זכרים לקראת תקופת הרבייה הם נדירים, ובטבע הם משתדלים, בדרך
כלל, להימנע מחיכוכים. מקרי התקיפה הנדירים נסובים סביב תחום המחיה: טריטוריית הזכר
יכולה להקיף טריטוריות של שתיים עד שלוש נקבות, והוא אינו מתיר נוכחות של זכרים בוגרים מלבדו בשטח זה.

בדרך כלל מתואר היגואר כבעל חיים לילי, אם כי שיא פעילותו מתרחשת בין הערביים
ולקראת השקיעה. שני הזוויגים עוסקים בציד. בתנאים טובים עשוי היגואר לצוד גם בשעות היום.
היגואר הוא חתול נמרץ יחסית, ומבלה למעלה ממחצית מיומו בפעילות אקטיבית. אופיו החמקני
ואי הנגישות אל חלקים רבים מהאזורים המועדפים עליו, הופכים את היגואר לבעל חיים קשה
לצפייה ולמחקר.

רבייה ומחזור חיים
נקבת היגואר מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, ואילו הזכר מגיע אליה בגיל שלוש או
ארבע שנים. נראה כי באזורים בעלי אקלים ממוזג היגוארים מתרבים באופן עונתי, אולם באזורים
בעלי אקלים טרופי הם מתרבים במשך כל ימות השנה (כנראה בשל כך שההבדלים בין העונות
פחות ניכרים), אם כי שיעורי הילודה גדלים כאשר יש בנמצא טרף רב.

מחזור הייחום של הנקבה אורך 37 ימים, שמתוכו בין 6 ל-17 ימים הוא הייחום עצמו,
ובמהלכו תמשוך אליה הנקבה את הזכרים באמצעות נהמות וסימני שתן המפרסמים את דבר ייחומה.

במהלך תקופת החיזור, הן הזכר והן הנקבה הם טריטוריאליים ומשתלטים על תחום מחיה גדול
יותר מהרגיל. לאחר ההזדווגות נפרדים בני הזוג לדרכם, והנקבה מטפלת בגוריה לבדה.
תקופת ההריון אורכת בין 93 ל-105 ימים. בדרך כלל, ממליטות הנקבות שני גורים, אם כי
מספרם יכול להגיע גם לארבעה גורים בשגר אחד. לאחר המלטת הגורים, הנקבה לא תתיר
נוכחות של זכרים בשטחה, מחשש לחיי הגורים, שהזכרים עלולים להרגם כדי למנוע העברת
זרעם של זכרים מתחרים הלאה; תופעה דומה מתקיימת גם אצל אריות וטיגרסים.

הגורים נולדים עיוורים ופוקחים את עיניהם רק לאחר שבועיים מיום הלידה. הם נגמלים מחלב
אמם בגיל שלושה חודשים לערך, ובגיל שישה חודשים הם מתחילים ללמוד לצוד את טרפם.
הם נשארים בחברת אמם עד גיל שנתיים לערך, ולאחר עזיבתם הם מגדירים לעצמם תחום
מחיה משלהם. בתחילת דרכם העצמאית, הזכרים הצעירים הם נוודים, עד שיהיה בכוחם
להגדיר לעצמם תחום מחיה או לסלק פרטים אחרים משטחם ולהשתלט על תחום מחיה משלהם.
על פי ההערכה, תוחלת החיים של היגוארים בטבע עומדת על בין 12 ל-25 שנים; בשבייה,
הם בין החתוליים המאריכים ימים ביותר, ותוחלת חייהם בשבי היא עד 23 שנים.

מצב שימור
היגואר נחשב למין קרוב לסיכון על פי ה-איגוד השימור העולמי (IUCN),
שייתכן שבעתיד הקרוב היגואר יהיה מאוים בסכנת הכחדה. בין הסיבות המרכזיות לכך הן
אובדן של חלקים מבתי הגידול שבהם הוא נפוץ.

הסיכונים המרכזיים הנשקפים ליגואר הם כריתת יערות הגשם בתחום תפוצתו,
תחרות גוברת מול האדם על מזון, וכן ציד מצד חוואים אשר חוששים כי היגוארים
יטרפו חלקים מהמשק החי שלהם.

ארגוני שימור עשויים להתמקד בבתי גידול של היגואר, בידיעה שהגנה טובה עליהם תגרור
הגנה גם על מינים נוספים,דבר המוכונה מין מטרייה (Umbrella species),כלומר מין
אשר הגנה עליו מגנה גם על מינים אחרים, כמו מטרייה.

תמונות

חייה מדהימה

תודה רבה בן