בפרשה ויקרא מובא ענין הקרבת הקורבנות, על פי חכמת הקבלה והחסידות ענין הקרבת קרבנות מורה על כך שהאדם צריך לזבוח את הנפש הבהמית שלו. רוב העולם סוברים שאם אדם מתאוה לתאוות גשמיות זה נובע מהנפש הבהמית, ואת הבהמה הזאת צריך לזבוח, ואם אדם זובח אותה על ידי זה הוא מתקרב לה', לכן זה נקרא קרבן. אבל מה שאנשים לא כל כך יודעים הוא - שגם אם האדם רוצה בתורה ומצוות, עדיין זה נבחן לנפש בהמית, אם רצון זה הוא לתועלת עצמו. אין זה מספיק שהאדם מתנתק מתאוות גשמיות, גם כאשר האדם מגיע לתורה ולמצוות אך הוא מקיים אותם כדי שהקב"ה ישלם לו שכר בעולם הזה או בעולם הבא הוא עדיין בקטגוריה של בהמה. כפי שאומר הפסוק "רוח הבהמה היורדת למטה", כלומר אם הוא מקיים את התורה והמצוות לתועלת עצמו, זה נבחן כיורדת למטה, אין זו העבודה הרצויה. ואת העניין הזה העולם לא יודעים. העולם חושבים שאם אדם מקיים תורה ומצוות אז הוא כבר בסדר גמור, אבל השאלה היא כיצד הוא מקיים את התורה והמצוות.
הרמב"ם אומר שאדם שמקיים מצוות בכדי שהקב"ה ישלם לו בעולם הזה או בעולם הבא זו אינה העבודה הרצויה. אלא מהי העבודה הרצויה? שיעבוד רק מטעם אהבת ה' ולא בשביל שום שכר בעולם הזה או בעולם הבא. כשאדם מקיים תורה ומצוות מבחינת תועלת עצמו גם את זה צריך לזבוח ולשחוט, ועל ידי הזביחה הזאת אדם יכול להתקרב לה'. ע"כ האדם צריך לעשות ביקורת על עצמו ולראות אם מעשיו הם לתועלת עצמו או לתועלת ה'.
מצד שני כתוב שבהמה שיש בה מום לא תקרב, וגם כהן שיש בו מום לא ישרת. ע"כ צריכים להיות שני קצוות בעבודת האדם - מצד אחד הוא צריך לעשות ביקורת על עצמו ואז הוא רואה את המומים שלו ויודע את מה הוא צריך לזבוח, את מה הוא צריך לעקור. מצד שני "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". אלו ממש שני הפכים שצריכים לבוא בנושא אחד. עיקר הזמן האדם צריך להיות בשמחה, ואם הוא מרגיש כל הזמן שיש בו מומים לא יכולה להיות לו שמחה. לכן רוב הזמן אדם צריך להתבונן בגדלות הבורא ולהיות בשמחה על כך שזכה להתקרב אליו, אך חלק מסויים מהזמן הוא צריך לעשות ביקורת אם באמת העבודה שלו נעשית כפי שצריך. שני קצוות אלו הם כמו שתי רגלים - רגל אחת נקראת שמחה, רגל של שלמות, והרגל השניה היא רגל של ביקורת. האדם אינו יכול להתקדם עם רגל אחת אלא רק עם שתי רגלים, וצריך גם את הרגל של השמחה וגם את הרגל של הבקורת. רוב האנשים הולכים רק בקצה אחד - או שהם הולכים בדרך שאינם רוצים בכלל להסתכל בביקורת על עצמם, ומחזיקים את עצמם כצדיקים גמורים, וודאי שלא יכולים להתקדם כך, או שהם בעלי ביקורת גדולים והם מסתכלים במשקפים שחורות על כל העולם וגם אז אינם יכולים להתקדם. על האדם להחזיק את שני הדברים האלו יחד במינון הנכון, ואין הדבר פשוט כלל וכלל.

קרדיט אחר..