אין לי מה לאמר. את כל מה שהיה לי להגיד כבר אמרתי. על כל מה שעברתי בחודשים האחרונים כבר דיברתי, על השקרים שלה, על הצביעות שלכם, על האמת שלי, שנשארתי נאמנה לה. הוכחתי לעצמי הרבה דברים, כתבתי כבר הרבה מילים, שאולי לחלקן לא הייתה משמעות. לא משמעות משמעותית, בכל אופן.
אין לי יותר מה להגיד לכם. הוכחתי לעצמי שאני חזקה, שאני עומדת עם העקרונות שלי נגד האלימות הכי כואבת - נידוי, החרמה. ולמרות שלא הייתי איתכם לא נתתי לכם ללכת נגדי. לא נתתי לכם לדרוך עליי ולרמוס אותי, לא נתתי לכם להוריד לי את הכבוד. הכבוד. הדבר הכי חשוב שיש לי. כי אם אין כבוד, מה יש בחיים האלה בכלל? הוכחתי לעצמי שמגיע לי כבוד, והפסקתי לרדוף אחריו, כי הבנתי שמי שרודפים אחריו - בורח. הוכחתי לעצמי שלשקרים אין רגליים, ושהאמת בסוף תמיד קופצת החוצה.
אני אמרתי לכם, תנו לזה חצי שנה וכולכם תבקשו ממני סליחה ותגידו שצדקתי. אז, כמעט צדקתי. אתם יודעים שאני אמרתי את האמת כל הזמן. אבל לא ביקשתם סליחה. זה פשוט לא נראה לכם חשוב, כנראה. למרות שלי זה כן חשוב. כי אימללתם אותי. הכאבתם לי. ואני סלחתי. כי אני לא חושבת שיש פה מקום לנקמות.
אין לי יותר מדי מה לספר עכשיו, הכל רגוע, פחות או יותר. השלמתי עם מי שאני, השלמתי עם הלבד הזה. הלבד הגדול הזה. וכמו שאני תמיד אומרת - זה שאני לבד לא אומר שאין לי אותי. כי הנה אני, עומדת לצדי בגב זקוף וגאווה. אני לא צריכה את האהבה שלכם. לא ביקשתי שתאהבו אותי. ביקשתי שתשנאו אותי בשקט, לא הכל אני צריכה לדעת. לפעמים אתם אומרים דברים בצחוק ואתם לא יודעים מה ההרגשה שלי לגביהם. אבל זה בסדר, ככה זה כשאתם חושבים רק על עצמכם.
אין לי מה לכתוב. אין לי אהבה, כשלונות, הצלחות, שמחות או עצב. יש לי רק אותי. ועליי אתם לא תדעו כלום.