אשכול: פנינים לפרשת יתרו

פנינים לפרשת יתרו

''וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ'' (יט ה) מתי בני ישראל הינם סגלה מכל העמים?




''וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם'' (יח ט)

הפסוק מקדים ואומר שיתרו שמח שמחה גדולה על כל הטובה אשר היטיב הקב''ה עם ישראל. ולאחר מכן מביא הפסוק שיתרו אמר: ''בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם''. וסדר הפסוקים מתפרש כפשוטו; שמתחילה שמח על כך ולאחר ששמח הכיר בצורך הגדול לברך להודות ולשבח את הקב''ה על ההצלה הגדולה והנפלאה שהציל את עם ישראל מיד המצרים.
אבל רבינו הגרי''ז סולובייציק הרב מ'בריסק' זצ''ל לא הסתפק בכך אלא הטעים היטב את סדר הדברים עם המבואר בהלכה: שבשו''ע (או''ח ריט ד) מבואר: שאדם יכול לברך ברכת 'הַגּוֹמֵל' על טובה של הצלה שאירעה עם חברו וכתב הרמ''א: שאין בזה ברכה לבטלה אע''פ שהמברך עצמו לא התחייב בברכה זו, שהרי חברו הוא זה שניצל, הואיל ואינו מברך כן אלא בדרך שבח והודאה על טובת חברו ששמח בה.
ודקדק הט''ז מלשון הרמ''א: שדוקא באופן ששמח בלבו על שחברו התרפא מחוליו או ניצל, אז התחדש שיכול לברך ברכת 'הַגּוֹמֵל' על נס שאירע עם חברו, אבל באופן שאינו שמח בלבו כל כך, אלא שאומר כן אך ורק מפני השלום וכדומה, אין לברך כן בשם ומלכות לפי שבאופן כזה תהא ברכתו ברכה לבטלה.
ומעתה, אומר הרב מ'בריסק' יתבאר היטב דברי הפסוק, מתחילה נתקיים: ''וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה'', דהיינו: ששמח על הטובה שנעשית עם בני ישראל וכיון ששמח מעתה יכול היה גם לברך ולהודות על הנס שאירע עמם, לכן מיד נאמר: ''וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל'', כלומר: שבירך ברכת 'הַגּוֹמֵל' משום ששמח על טובת והצלת ישראל ואילולי כן לא היה יכול לברך על כך ברכת 'הַגּוֹמֵל' וההודאה, לפי שהיתה ברכה לבטלה.


''וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ'' (יט ה)

כל המתבונן בלשון הפסוק, מתפלא על הקשר בין הדברים, מה ענין היות עם ישראל ''סְגֻלָּה'' לפני הקב''ה, להמשכו של הפסוק: ''כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ''?
וביאר את הדברים בטוב טעם רבינו מאיר שמחה בספרו 'משך חכמה' ואלו דבריו: פירושו של הכתוב הוא, שלא רק בשעה שאומות העולם שקועים באמונות מוטעות וכוזבות ואינם מכירים את היוצר היחיד בורא כל העולמות ויוצר כל היצורים, רק אז בני ישראל ''סְגֻלָּה'' מיוחדת לפניו יתברך. אלא גם בשעה שכל יושבי הארץ יהיו מייחדים את שמו ומאמינים רק בו, כשיהיה שמו אחד ויהיו הכל מכירים ויודעים אמיתות השי''ת, גם אז יהיו בני ישראל היחידים אשר יחשבו כ''סְגֻלָּה'' לפניו.
ביאור נוסף נאמר ע''י רבינו בעל ה'משך חכמה': שהנה הרי אומות העולם אף שהם מודים שהבורא יתברך יצר כל העולמות, מכל מקום חוטאים בכך שהם משתפים איתו אלהים אחרים, כמבואר בגמרא בסוף מסכת 'מנחות' (קי.): 'דְּקָארוּ לֵיהּ: אֶלָקָא דְּאֶלָקַיָא' וכמו שנבוכדנצר קרא לבל (הצלם) שהוא אלוהיו ובכל זאת העיד כי ה' בשמים אלקי ישראל עליון על הכל, אמנם זה הכל בזמן שבני ישראל מושפלים ונרדפים ע''י אומות העולם, אז חושבים אומות העולם שיש שתוף רח''ל.
אכן בזמן שיהיו בני ישראל נושעים מהם לגמרי, אז ישכילו כל העמים ש''ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד'' ('זכריה' יד). ויזנחו את עצביהם ופסיליהם ויעשו כולם שכם אחד לבוא אל האמת הברורה לעבוד ולהכיר בו יתברך לבדו. ולזה כונת הכתוב: ''וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים'', כלומר: שתהיו סגולתי ומיוחדים ומשועבדים אך ורק לי, אז יתקיים ''כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ'', כיון שאז יכירו כל אומות העולם בפחיתות אלהיהם ויעבדו אך ורק ''לִי''.
ובזה יתבאר היטב הנוסח שקבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, 'וְכֹל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה. וִיהַלְלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת. הָקֵל יְשׁוּעָתֵנוּ וְעֶזְרָתֵנוּ סֶּלָה', כלומר: אימתי יגיעו כל יושבי תבל החיים על האדמה להכרה הברורה שעליהם להודות ולהלל אך ורק את שם ה', בזמן שיהא 'הָקֵל יְשׁוּעָתֵנוּ וְעֶזְרָתֵנוּ סֶּלָה', כלומר: בזמן שנהיה נושעים מתחת ידי האומות ולא יראה עוד שום השפלה לעובדי קל אמת.
ובזה נבין ג''כ את ביאור הכתוב: ''הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם'' ('תהילים' קיז). מתי יבינו כל הגוים כי עליהם להלל ולשבח אך ורק להקב''ה, בשעה שיתקיים בנו ''כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ'', אז יתקיים ''וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם''.


''כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא תִגַּע בּוֹ יָד'' (יט יב)

לשון הכתוב טעון ביאור, מדוע אחרי שאמר הכתוב: ש''כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת'', הוצרך להוסיף: ''לֹא תִגַּע בּוֹ יָד'' ודאי ש''לֹא תִגַּע בּוֹ יָד'' שהרי תיענש עונש מיתה?
הרא''ש בפירושו על התורה מביא שמועה מפיו של רבינו ברוך ז''ל שפירש את הדברים כך: מתחילה אמר הכתוב: ש''כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת'', כלומר: שהנגיעה בהר תחייב את הנוגע במיתה. ומעתה כיון שנתחייב הנוגע מיתה, היה מקום לומר שניתנה הרשות לכל אדם לתופסו ולהביאו לידי מיתה, על זה הוסיף הכתוב ואמר: ''לֹא תִגַּע בּוֹ יָד'', כלומר: שלא תעשה כן להמית את הנוגע בהר ע''י כל אדם ואדם, אלא אותו המחויב מיתה יהא נידון בסקילה ולזה המשיך הכתוב ואמר: ''כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה'' מרחוק הן באבנים והן בחצים ובליסטראות, הן ברמחים ובכידונים.
ומעתה לא קשה, כיון שמה שאמר הכתוב תחילה: ''כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת'', דבר זה נאמר כלפי הנוגע בהר, שאם יגע איזה שהוא אדם בהר יהא עונשו מיתה. ואילו המשך הכתוב שאמר: ''לֹא תִגַּע בּוֹ יָד'', זה מוסב כלפי הנוגע בהר, שלא יגעו בו ידי אדם להמיתו, אלא בסקילה ע''י בית דין.


''זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה'' (כ ח – י)

המעיין היטב בפסוקים אלו מתגלה לעיניו כמה פליאות, ראשית: יש לדקדק מה כונת הכתוב באומרו: ''שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד'' וכי חיוב, או מצוה היא לעבוד בששת ימי החול, הלא עיקר הדין הוא שלא לעשות מלאכה ביום השבת והיה מספיק לומר: שביום השביעי לא תעשה מלאכה, לשם מה הוצרך הכתוב לומר: ''שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ''? [ויעוין מה שפירש בזה רש''י].
עוד צריך להבין מה רומז לנו הכתוב בתיבת: ''כָּל מְלַאכְתֶּךָ'' שנאמר בין לגבי ''שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ'' ובין לגבי יום השביעי שנאמר בו: ''לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה'', הלא תמיד תיבת ''כָּל'' באה לרבות איזה שהוא דבר.
ה'גאון מוילנא' אומר על כך רמז נפלא, שיש לבאר שרמזה לנו התורה הקדושה את הדין המבואר בגמרא מסכת 'שבת' (סט: באדם שהיה מהלך בדרך, או במדבר ואינו יודע מתי הוא יום השבת, כיצד יעשה, אמר רב הונא: שימנה ששה ימים וישמר את היום השביעי, אמנם מאחר שיש ספק על כל יום ויום שמא זה הוא יום השבת, בכל יום ויום יעשה מלאכה רק בכדי שיהא לפרנסת אותו היום, שהרי זהו הנצרך לו כפקוח נפש ולכך אפילו ביום השביעי שמשמרו לשבת ג''כ יעשה מלאכת פרנסת יום אחד, שהרי מאתמול לא עשה לצורך יום זה מחשש שמא אתמול היה שבת, [ומה שמשמרו לשבת הכונה לענין קדוש והבדלה שעושה ביום זה] וכן נפסק להלכה ברמב''ם ובשו''ע.
ומעתה יתבארו הפסוקים היטב, אמרה התורה הקדושה: ''זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת'', כלומר: תזכור היטב תמיד אימתי חלה השבת ולא תשכח מתי היא, שעל ידי זה שתזכור מתי יום השבת תרויח שני דברים, האחד הוא: ש''שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ'', כלומר: תוכל לעבוד ב''שֵׁשֶׁת יָמִים'' ולעשות בהם כל מלאכה שתרצה, שאילו לא תזכור לא תוכל לעשות מלאכה רק בשעור כדי פרנסתך, שמא אותו יום הוא יום השבת ועוד תרויח שביום השביעי תוכל לשמור את השבת לגמרי ולא תעשה בו ''כָל מְלָאכָה'', כלומר: שלא תהיה צריך לעשות בו אפילו מלאכה לפרנסת אותו היום, אלא תשבות בו מכל מלאכתך, מאחר שזכרת מהו יום השבת ועשית מלאכתך מבעוד יום לצורך השבת. ו'ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא'.

''לֹא תִרְצַח'' (כ יג)
לפי טעם העליון נקראת אות הצדי''ק בקמ''ץ ולפי טעם התחתון היא נקראת בפת''ח.
ה'גאון מוילנא' אומר שיש בזה רמז למה שאמרו חכמינו ז''ל בגמרא (ע''ז יט על הפסוק: '''כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה'' ('משלי' ז) זה תלמיד שלא הגיע לשעור הוראה ומורה, ''וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ'' זהו תלמיד שהגיע לשעור הוראה ואעפ''כ אינו מורה'.
מעתה יתבארו חלוקי הקריאות, יש רציחה הנעשית ע''י קמץ כלומר: קמיצה. ויש רציחה הנעשית ע''י פתח כלומר: פתיחה. שקראו חז''ל: ''עֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ'' למי שיודע להורות וקומץ פיו מלהורות וקראו חז''ל: ''רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה'' למי שאינו יודע להורות ופותח פיו להורות, זה וזה בכלל איסור הרציחה.


תהנו =]

תודה אור

פששששש איזה השקעה!