אשכול: דרשת הרב אמנון יצחק לפרשת בא

דרשת הרב אמנון יצחק לפרשת בא

אם לבו של פרעה הוכבד כיצד יכל לעשות תשובה ואיפה כאן היא הבחירה, מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט"א

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" (שמות י א)
יסתם פיהם של מינים מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט''א
'א''ר יוחנן: ''מכאן פתחון פה למינים לומר: 'לא היתה ממנו שיעשה תשובה' שנאמר: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ''''. א''ל ר''ש בן לקיש: ''יסתם פיהם של מינים! אלא, שהקב''ה מתרה באדם בפעם ראשונה, שנית ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל את לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא''. כך פרעה הרשע, כיון ששיגר לו הקב''ה ה´ פעמים ולא השגיח על דבריו, א''ל הקב''ה: ''אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך''. הוי ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'''' ' (שמו''ר שם). ויש להבין מה הפירוש 'פתחון פה למינים'? אלא הסכת ושמע! אחד מדרכי היצר הוא להשיב על זאת ואמנם נכשלים בזה רוב המון בני אדם, שאם ישאלו אותו: ''למה אינך עוזב את דרכך הרעה, הלא יודע אתה כי רע ומר עזבו את ה´''? ישיב: ''אמת הוא שנשבר לבי בקרבי על זאת, אבל מה אעשה שאיני יכול להתגבר על טבעי ואי אפשר לי להשתנות''! להוי ידוע, כי תשובה זו היא מינות! כי כן המינים אומרים שלא היתה יכולת ביד פרעה לעשות תשובה וזהו מה שאמר ר´ יוחנן: 'מכאן פתחון פה למינים' שאינם רוצים לשוב. אבל רשב''ל אמר: 'יסתם פיהם של מינים' שהקב''ה מתרה בו, פירוש: דהנה אמר הכתוב: ''וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים'' ('דברים' ד) היינו: ידיעה ברורה בשכלו כי ה´ הוא המשגיח בכל העולמות והוא יחיד ומיוחד ''בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד'' ולכאורה כל הידיעה הזאת שייכת רק לשכל והבנה אשר במוחו של אדם ומה שייך בזה חיוב של ''וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ''? אך אמנם זהו שחידשה לנו תוה''ק, שאפילו אם תהיה לו לאדם ידיעה שכלית ''כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים'', אם לא ירגיש ידיעתו זאת בלבו לא הועיל כלום וכאילו לא ידע כלל!. ומורגלא בפומיה דהגרי''צ בלאזר זצוק''ל: שכשם שמבלתי ידיעה עד ל''וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם'', הרי אנו מבינים את ההבדל והריחוק מזה לזה, כך גם הריחוק הנורא מ''וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם'' ל''וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ''. והיינו מה שכתוב בתורה: ''וְיָדַעְתָּ... וַהֲשֵׁבֹתָ...: וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו'', כשתקיים שניהם ''וְיָדַעְתָּ'' עם ''וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ'', אז תשמור בשלמות את חוקי השי''ת ומצוותיו. ומדוע באמת הלב לא ירגיש את מה שיודע השכל? הלא השכל צווח לו ומשכיל אותו לאמר: ''ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ''. אבל הענין הוא כמו שאמרו חז''ל: 'עבירה מטמטמת לבו של אדם' ('יומא' לט.). וכחולי הגוף שאם נעשה סתימה חס ושלום בלב הרי הוא מסוכן למות, כי לא יעבור הדם דרכו כידוע, כן במחלת הנפש לא יוכלו לעבור אמרי שכלו אל בתרי לבבו כי אטום הוא! ואם יעמיק בהתבוננות ויעבור הסתימה, 'אז יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה´ וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם על העון', אך אם 'עבר עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר' ('קדושין' כ.). כי ע''י כפילות העבירה נכפלה הסתימה בלב ונעשית עבה ושוב לא ירגיש בלבו חומר העון אשר עשה וממילא תשובתו קשה. אבל הקב''ה ברוב רחמיו מרחם על בריותיו ופותח הסתימה, אם ע''י נתוח דהיינו: יסורים. אם ע''י התעוררות אחרת ושולח התראתו אל לב האדם ומזהירו לאמר: 'עשה תשובה ''וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ''' ('דברים' ל). אם עשה תשובה מוטב ואם לאו מקבל אזהרה שניה ביתר שאת ויתר עז. וכן בפעם שלישית. אבל אם גם בפעם הזאת לא שמע ולא הטיב דרכיו, שוב אין הקב''ה מטפל בו להזהירו שישוב ונעזב לנפשו בטבעו ומדותיו ומכיון שאין עזר ה´ עמו חזקתו שלא ישוב עוד וישאר בטמטום לבבו. אבל ודאי יש אפשרות באיזה זכות, או כח גדול, שישבור את טבעו ויחדש בקרבו רוח טהורה להשיג מעלת התשובה בלבו ובנפשו וזהו שאמר רשב''ל: 'והוא נועל את לבו מן התשובה', כמו מנעול על הדלת שקשה לפתוח את הדלת, אבל מ''מ יש עצה ליכנס להביא מפתח ולפתוח את המנעול, או לפרוץ הדלת. ומדויק כן בכתוב שאמר: ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'' ואין כתוב: ''לָקַחְתִּי אֶת לִבּוֹ'', כלומר: הוספתי טומאה על טומאתו ונעשה כבד לבו עוד יותר שלא יהיה נעזר ממני. אעפ''כ אין לבו מסולק ממנו, רק נעול על מסגר, מטומטם וסתום בל יעבור בו הכרת שכלו ויש אפשרות שיבוא עד משבר ויסלק כל המנעולים והמחיצות וישוב לאלקים. תדע, שהרי פרעה הצילו הקב''ה והעלהו מן הים ונעשה מלך בנינוה וכשבא יונה וניבא על נינוה: ''עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת'' ('יונה' ג) שמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו והשיב את כל אנשי נינוה בתשובה. הטבילה בים והעליה מתוכו עשתה רושם עמוק בנפשו יותר מכל המכות שקבל. חזינן, שהיתה יכולת התשובה לפרעה גם אחרי הכבדת לבו. והנה מכל פרשת פרעה יש לנו ללמוד לעצמנו, כי יש לפעמים ששולחים לאדם מן השמים התעוררות לשוב בתשובה ע''י יסורים וכדומה ובפרט בעשרת ימי תשובה שאז אפילו אדם שאינו ראוי מצד מעשיו שיעוררוהו, מ''מ בימים אלו מתקרב כביכול השי''ת אל האדם כמו שנאמר: ''דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב'' ('ישעיה' נה). ואחז''ל: שזה אפי´ ביחיד בעשרת ימי תשובה (ר''ה יח.) עי''ש. אבל 'דא עקא' שיש אנשים שכל ההתעוררות שלהם אינה מחזקת אלא בזמן שהם נמצאים תחת סיבת ההתעוררות, אך מיד שעבר זמן זה, שוב ישנים שוכבים ולא ישיבו אל לבבם למהר להמלט על נפשם כאשר בתחלה. לכן העיקר הראשון בעבודת השי''ת ובמדת התשובה הוא שיכיר האדם את עצמו, שיתבונן תמיד מה הוא ומה הם כחותיו ואיך מקושרים מחשבותיו ודבוריו וכל מעשיו עם הרגשי לבבו ואז יבחין ויראה ברור את אשר לפניו, את אשר יקרב, או ירחק וכל תנועותיו במאזנים ישקול בכף אחת בשכלו והשניה בלבבו ולא יכריע אחד את חברו אלא יהיו שוים ושקולים בעבודת השי''ת, כי מדוע לא יכיר האדם את עצמו? הלא ב´ בני אדם הדרים בבתים קרובים זה לזה יכירו זה את זה במשך זמן קצר וכ''ש שארי בשר הדרים ביחד בבית אחד שנים רבות, איך אפשר שלא ידעו אחד את השני? ומן התמיהה והפליאה כאן לפנינו, אדם אחד שהורכב והושלם כולו מגוף ונשמה ביחד, שאין לך מקום כל שהוא שלא יהיו מעורים בו באדם ב´ חלקים אלו והיו לאחד ממש גוף ונפש, בשר ורוח, עפר מן האדמה עם נשמת חיים אשר בקרבו והאדם הלזה חי עם עצמו שבעים שנה ואינו מכיר את עצמו כלל וכלל! וכמה רחוקים שכלו ולבו זה מזה טפח ומחצה, וכזרים נחשבו. ולזאת צריך האדם לדעת ולהזהר מאד וכשם שהאדם מחויב במצות ''שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד'' ('תהילים' טז), כך גם ההכרח לזכור את ''וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד'' (שם נא) להכיר את חומר גופו וכל תולדותיו שלא יביאנו לחטאת, כי 'עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה' ('ירושלמי' 'ברכות' א ה). וכשהאדם בא למצב שצריך לתת משהו לגוף, עליו להזהר שלא ימשכנו לטינופת ולשאול תחתית רח''ל. ('לב אליהו'). ''וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' '' ('שמות' י א) כמה עיקרים וכללים גדולים נמסרו לנו בפסוק זה; ''אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ''. מלמדנו שהרשע ברשעתו גורם שינעלו בעדו דלתות התשובה והרי הוא כמת בחייו לקבל עונשו בעוה''ז למען ישמעו ויראו, כמ''ש הרמב''ם ('תשובה' י ג). והנה הרמב''ן שם הסביר באופן אחר את ענין הכבדת הלב, שרק חזוק לב לקבל יסורים נתנו לו מן השמים, מאחר וראו שאינו רוצה לשלח את ישראל לכבוד השם, אלא מכובד המכות, הקשה השם את רוחו ואימץ את לבבו למען ספר שמו. והאמת היא שאין כאן מחלוקת ושתי הסברות נכונות, כי ע''י חזוק זה ננעלו בעדו דלתות התשובה, לא בדרך נס אלא שהטעו אותו מן השמים, מאחר והרגיש בנפשו חזוק גדול להאמין שהכח של העבודה זרה שלו משפיע עליו חזוק זה ועל ידו ינצח את היסורים שבאים עליו ע''י משה. וכמו שמצינו שלאחר ששילח את בני ישראל שב לרדוף אחריהם באמרו: ''מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ'' ('שמות' יד). לכאורה הרי אלו דברי שטות וכי שכחו מצרים שאמרו: ''כֻּלָּנוּ מֵתִים''? אלא שטעו בע''ז של בעל צפון שלא נחרבה ביציאת מצרים כדי להטעותם והתחרטו על שלא עבדו אותו וסברו שהיה בכחו להציל את בכוריהם ממות ולמנוע את שילוח בני ישראל. וזהו ענין הכבדת הלב כפי שנתבאר לעיל, שהיא הפרצה הדחוקה שהרשע נכנס בה כדי להצדיק את דרכו וזה החלוק בין צדיק לרשע; הצדיק יראה את יד ה´ אף בתוקף ההסתר פנים. והרשע יאטום את לבו אף בשיא ההתגלות. וחז''ל קראו לכך: 'אבירות לב' כמו שנאמר: 'בני מתא מחסיא, אבירי לב נינהו. דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא ולא קמגייר גיורא מנייהו' ('ברכות' יז ופירשו ה'תוספות': שהיה יורד עמוד אש בחדשי הרגל ובכח 'אבירות לב' נאטמו לבלי להתפעל מההתגלות. והקב''ה הראה חלוק זה באובדנם של מצרים, שבני ישראל היו במיצר, הים לפניהם והמצרים מאחריהם ונכנסו לתוך הים בדבר ה´ עד שהגיעו מים עד נפש ומתוך הסתר פנים זכו לנס והלכו ''בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה'' ('שמות' יד). וראו בחוש שהטבע אינו כלום כנגדם, כי ישראל עומדים למעלה מן הטבע ועשרה נסים נעשו להם על הים ('אבות' ה). כדי לחזק לבם באמונה זו והים היה כמו גן נטוע באין מחסור דבר. גם נפתחו להם שערי שמים לראות מראות אלקים והראו באצבע ואמרו: ''זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ'' ('שמות' טו). ואילו המצרים היו שרויים בעלטה, כי עמוד הענן חצץ בינם לבין ישראל ובאשמורת נמשכו אחר עמוד הענן לתוך הים והיו סבורים שעדין הם מהלכים על שפתו, הרי שבתוקפו של נס היו סבורים שמהלכים בטבע, עד שמשה רבנו נטה את ידו והים שטף עבר על ראשם וגרם לאבדנם! ועוד עיקר למדנו כאן: ''וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' '' (שם ו) והוא פלא, שהרי ישראל 'מאמינים בני מאמינים' וכבר בבוא משה רבנו לבשרם על הגאולה נאמר: ''וַיַּאֲמֵן הָעָם'' (שם ד). ואפילו פרעה הרשע כבר הודה: ''ה' הַצַּדִּיק'' (שם ט כז) ומהו שנאמר כאן: ''וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ''? אלא שכלל גדול נמסר לנו בזה: יש אמונה בדעת ובקבלה בהשכל ובלמוד מתורת האבות ויש ידיעה חושית ומוחשית. והורונו שאין כל דמיון בין הידיעה השכלית לידיעה החושית. ''וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' '' ולכאורה ראוי היה לכתוב: ''וַיֵּדְעוּ בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כִּי אֲנִי ה' '', אלא ודאי שהספור אינו לתועלת הבנים בלבד, אלא למספר עצמו להשריש בלבו את הידיעה ע''י הספור ועל ידי קיום ''וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ'' ('דברים' ו) מצליח האדם להגיע לידי ''וְדִבַּרְתָּ בָּם''. (לקט שיחות מוסר).

התשובה זה שכל אדם שהולך בדרך כל שהיא בסוף מולכים אותו ואז הוא הולך בדרך של עמו

בכל דרך שאדם הולך מוליכין אותו!