מהי מצווה
כדי להתחיל לצעוד לקראת קיום מצוות נכון, עלינו להכיר תחילה את המאפיינים של המושג הנקרא מצווה. הצורך באפיון זה נובע מהיעדר הגדרה ישירה וברורה של מצווה בתורה שבכתב. קיימות דעות שונות במסורת היהודית העוסקות בסוגיה אילו ציוויים אלוהיים הם מצוות, ומהם הקריטריונים הקובעים זאת. קיימת גם רשימה של 613 (תרי"ג) ציוויים שחכמינו קבעו שהם מצוות.
נקודות האפיון של מצווה
צו: המצווה היא בראש ובראשונה צו אלוהי, בדומה לצווים אלוהיים הנקראים חוק, משפט ודיבר.
עשייה: על-פי התורה, מצוות מיועדות לעשייה. לכן מובן לנו, שכל מצווה חייבת להכיל עשייה בעלת תוכן ומטרה.
תחום וסוג העשייה: באיזה תחום של חיי האדם תהיה המצווה פעילה, ואיזה סוג פעילות תבצע. כדי לענות על שאלות אלה חיפשתי בתורה שבכתב קשר ישיר בין המילה "מצווה" לבין סוג ותחום העשייה, כלומר מציאת סוג פעילות הנקראת במפורש מצווה.
עלה בידי למצוא רק שלוש הצהרות כאלה, והן:

שם המצווה

מהות העשייה

מקום הציטוט בתורה

אהבת אלוהים

אהבת אלוהים,אהבת אדם

דברים, י"א, 13

הליכה בדרכי אלוהים

הליכה בדרכי אלוהים

דברים, ח', 6

הליכה בדרכי אלוהים ואהבתו

הליכה בדרכי אלוהים ואהבתו

דברים, י"א, 22






למעשה מכילות שלוש ההצהרות האלה שני יסודות: 1. אהבה 2. יצירה חיובית


לפי המפורט עד כה אנו יכולים לקבוע, ש מצווה תעסוק רק במעשי אהבה יצירתיים או ב עשיית הטוב בכל תחום בחיינו.

פרטים נוספים לקיום מצוות נכון
הבנת מהות המצווה:
הבנת המהות של כל תוכן היא הכרחית לביצועו הנכון והיעיל, ובמיוחד תוכן חשוב כמו תוכן אלוהי. כדי שתיווצר באדם המוטיבציה שתעורר ותפעיל בו את כוחות האהבה והיצירה, עליו להסכים לבצע את העשייה, וזה יקרה רק כאשר יבין את מהותה. כאשר ישתכנע שעשייה זו באה לממש את הטוב ויחליט לבצעה מרצונו החופשי, רק אז יופעלו כוחות אלה ויבצעו את אותה עשייה באופן חכם ונכון ובתמורה יקבל האדם את הגמול שה' הזכיר בתורה פעמים רבות.

המעבר מ צו אלוהי ל מצווה:
הבנת העשייה וכל מה שכרוך בה, כמוסבר לעיל, עשויה להפוך את הצו האלוהי למצווה. השוני שבינהם הוא שביצוע צו נעשה בצורה מכנית, שכן הדבר נובע ממניע חיצוני, ואילו ביצוע מצווה נעשה בצורה יצרתית, כיון שהדבר נובע ממניע פנימי. עם החלפת המניע החיצוני במניע פנימי, מופיעה מטבעה האהבה המביאה את ההשתוקקות ל עשיית הטוב ומעוררת את הכוחות הרוחניים המתאימים לקיום המצווה, וכפועל יוצא גם את השגת הגמול. זאת הסיבה שה' מדבר על שמירה וקיום מצוות ולא על שמירה וקיום צווים. אפשר לומר כמעט בוודאות, שכדי שיהיה אפשרי לקיים מצווה, עלינו קודם כל להפוך את המניע החיצוני למניע פנימי.

לא ניתן לצוות על קיום מצווה
לא ניתן לבצע עשייה יצירתית של מעשה אהבה לפי פקודה. הדבר נכון גם לגבי ביצוע צו אלוהי, כיוון שהצו, אף שמקורו מהאינטליגנציה העליונה ביקום, קיים בו מרכיב של כפייה העשוי לצמצם או אף לבטל את הופעתם של כוחות היצירה והאהבה שכה דרושים לאדם בתהליך מימוש הטוב . סוג ביטוי כזה יתקשה לבטא בצורה יצירתית את הטוב האמיתי, ובוודאי גם את המצווה עצמה. הביטוי הדתי "עול מצוות" מאשר, שבתפיסתו של האדם הדתי קיים מרכיב של כפייה בקיום המצווה, עם כל מה שכפייה זו באה לגרוע.

ביצוע מצווה בכל עת
בשל היותה ביטוי של אהבה, המצווה צריכה להיות כזאת שאדם יוכל להרבות בעשייתה, כלומר לבצעה בכל פעם שהוא נזקק לכך.

עם קביעת קריטריונים אלה, יש ברשותנו מאפיין אמין, המסוגל לקבוע מהי מצווה:
המצווה היא ביטוי יצירתי מודע של עשיית הטוב, בדרגות הולכות וגבוהות, המופעל על-ידי רצונו והשתוקקותו החופשית של האדם ובעידודו של אלוהים.
ניתן לקבוע, אם כן, שבאמצעות קיום נכון של מצווה זו מממש האדם את תכליתו.

על כמה מצוות מדובר?

כבר צוין בעמודים קודמים, שעשיית מצווה היא עשייה מודעת ויצירתית של מעשה אהבה, או כפי שאנו גם מכירים אותה, עשייה מודעת ויצירתית של הטוב האמיתי, כשהערך המביא לביטוי טוב זה הוא האהבה. לפיכך, כל מצווה חייבת להכיל מרכיב משמעותי של אהבה.
הייתכן שאנו מדברים על עשייה של מצוות-על חכמה אחת, שהיא אהבה, ושהמצוות שהוענקו לנו על-ידי ה' הן לקט מסוים של מעשי אהבה מתוך סך-כל ביטויי האהבה האפשריים? זאת עד שהאדם יפתח ויממש ערך-על זה, שעם מימושו ישלים האדם על בסיס העיקרון הנלמד את עשיית יתר הביטויים של הטוב או מעשי האהבה.
נראה שלהנחות אלה יש בסיס. הבה נבחן על-פי התורה אם על-ידי קיום מצוות אהבה, קיימנו את המצוות כולן.
מ"קריאת שמע" מוכר לנו הציטוט הבא: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם". הציטוט מראה שה' מתייחס לקיום מצוות אהבת ה' לא כאל קיום מצווה אחת, אלא כקיומן של חלק הארי של המצוות, או אפילו של כולן.
בפרק "האהבה" (שבהמשך ספר זה) הוכח שאהבת ה' שווה לעבודת ה', אבל עבודת ה' מכילה את קיום כל המצוות. לכן גם מסקנה זו מוכיחה את אמיתות הנחתי. אני מניח שאם נחפש היטב, נמצא ביטויים דומים נוספים.
לסיכום אפשר לומר, כי יש לקבל את העיקרון שמדובר בקיום מצווה בסיסית אחת בלבד, והיא מצוות האהבה.

העשייה הסימבולית כאמצעי מרשים לשיפור קיום המצווה

מדובר בעשייה הבאה להזכיר לנו את המצווה החכמה ("עיקר") ולהביאה לקיום. ניתן להרבות בעשייתה באמצעות התאמת הסימבול, וכך להרבות בקיום המצווה (ראו תת-פרק "ההיזכרות"). עם ריבוי העשייה הסימבולית, אנו עשויים למצוא את עצמנו מקיימים אוטומטית את המצווה. כדי שהעשייה הסימבולית תשיג את ההשפעה הרצויה, דרושים שלושה תנאים, והם: הכרת הסימבול, הכרת ה"עיקר" וקיום הקשר האסוציאטיבי בין הסימבול ל"עיקר".
התורה, מצדה, מרבה להשתמש בסוג עשייה זה. מצוות הציצית מגדירה עיקרון עשייה מסוג זה באמצעות הציטוט: "וראיתם אותה (את הציצית) וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".
לפניכם כמה סימבולים ועיקריהם:


הסימבול



העיקר וקיומו


שבת
העלאת ערכו העצמי של האדם
קידוש השבת על-ידי האדם
כניסה לאווירת הקודש
תפילין ומזוזה
אהבת אלוהים והאדם
ציצית
קיום המצוות כולן


איני מופתע מכך שהתורה משתמשת בעשייה סימבולית בעיקר לשיפורו ולביטויו של ערך האהבה, שמצדו האחד הוא ערך שקשה להפעילו, אך מצדו האחר מחזיק את המפתח למימוש תכלית האדם.
לדאבוננו לא סיפקה הדת היהודית לאדם, לא את מהותה של המצווה החכמה ולא את הקשר האסוציאטיבי בין המצווה לסימבול. כך הפכו, למשל, הנחת התפילין, המבט על המזוזה וההתעטפות בציצית לעשייה ללא משמעות ותכלית.

זווית נוספת לקיום נכון של מצווה

אמנם ברור לנו כיצד לפעול כדי לקיים מצווה כראוי , אך איני יכול להימנע מלהגיש לכם סיפור נהדר שיבהיר עשייה נכונה של מצווה, גם מן הבחינה הרגשית. שמעתי את הסיפור מפיו של הרב זלצברג, אחד הרבנים הידועים בעיר תל אביב, בשעה שנער חגג את הגעתו למצוות. הרב סיפר, שבעיר מסוימת טיילו אב ובנו. הבן פגש בנצרך שביקש נדבה, והוא העניק לו אותה מתוך השתוקקות לבו והמשיך בדרכו. לפתע נזכר הנער בדבר-מה, חזר לנצרך והעניק לו נדבה פעם נוספת. לשאלת אביו למה נידב פעמיים, השיב הנער: בפעם הראשונה נידבתי כיוון שהרגשתי צורך פנימי לעשות זאת, בפעם השנייה נתתי כיוון שאלוהים ציווה כך.
סיפור זה מכיל אמת חשובה, ואני מתרגש מחדש בכל פעם שאני נזכר בו.

רצוי שכל אחד מאתנו יקדיש מחשבה לדוגמה נהדרת זו ויהפוך גישה זו לעיקרון מקודש של התנהגות מוסרית. אנו רואים בנדבה הראשונה ביטוי מובהק ואמיתי של אהבה לזולת, ובנדבה הנוספת ביטוי מובהק ואמיתי של אהבה לאלוהים כתודה והוקרה על העידוד שקיבל לביצוע מעשה טוב זה. אנו רואים את אמיתות הביטוי גם מזווית אחרת. כלומר, לא ייתכן שאדם יבטא אהבה כנה לזולת, ולא יבטא במקביל גם אהבה כלפי בוראו, ולהפך. אפשר להגיד שהנדבה הראשונה היא זו שהביאה להיזכרות בבורא, שעוררה את אהבתו אליו ואת הפועל היוצא ממנה.

בהזדמנות זאת עליי להצביע על מתנה משמעותית נוספת שתוענק לאדם עקב קיום נכון של מצווה. אנו רואים שעשייה נכונה של מצווה מביאה באופן טבעי להיזכרות בה', ובכך מעניק "כבודו" לאדם את ברכתו, לפי הצהרתו: אבוא אליך וברכתיך" .
בדרך דומה על האדם לנהוג כלפי כל דבר שאלוהים ביקש. העשייה תתבצע בערך כך: ראשית להבין, אחר כך לעשות, ליהנות מהגמול שעשייה זו מעניקה, ורק אחרי כן להודות לאלוהים ולבטא אהבה כלפיו על מה שציווה ועודד לעשות. כי לא יהיה זה כן ונכון לברך, לקדש, להודות לאלוהים ולהביע כלפיו אהבה על החיים האומללים שהאדם מתנסה בהם במעמד של חוטא.


סרטון על מה אנשים ברחוב חושבים מבי מצווה:
לינק:
http://www.heep.co.il/heep/media/110205