תנינאים (שם מדעי: Crocodilia) היא סדרה של בעלי חיים בקבוצת הזאורופסידה הכוללת כ-23 מינים הנפוצים בדרום אסיה, בצפון אוסטרליה, באפריקה ובאמריקה. הסדרה כוללת שלוש משפחות: תניניים, אליגטוריים וגאביאליים. מבין אלו החיים, היצורים הקרובים ביותר לתנינאים הם העופות. היסטוריית המאובנים של התנינאים עשירה מאוד. מבנה גופם מותאם היטב לסביבה, ולכן השתנה רק במידה מועטה בחלוף מיליוני השנים. כך, עורם מכוסה מגנים קרניים קשיחים; זנבם חזק; רגליהם מותאמות לזחילה, להליכה ולריצה גם יחד; גופם שטוח יחסית; מערכות הגוף מותאמות לאורח חייהם המימי למחצה; וחושיהם חדים. שיטות הציד שלהם מגוונות, כשהידועה שבהן היא מארב סבלני לטרפם.
המבנה החברתי שלהם כולל היררכיה די ברורה, כשבראשה הזכרים ומתחתיהם - הנקבות. הנקבות מטילות מספר ביצים רב לתוך קנים הבנויים לרוב מבוץ ומצמחייה. בתחילת חייהם הם פגיעים מאוד, אולם עם הגיל והגודל מספר האיומים הטבעיים עליהם קטן משמעותית. מקומם בתרבות האנושית נרחב, והם שימשו כסמלים בתרבויות מזרחיות ומערביות רבות. ציד אינטנסיבי התרחש מאז המהפכה התעשייתית, והביא להידלדלות אוכלוסיות תנינאים רבות; חלקן אף הובאו למצב של סכנת הכחדה. סכנה זו, יחד עם הרס בתי גידול, הביאו לנקיטת צעדים לאומיים ובינלאומיים לשימורם.
אבולוציה ומיון
באופן מפתיע משהו, היצורים החיים הקרובים ביותר לתנינאים הם העופות - יחד הם השרידים היחידים והאחרונים לקבוצת הארכוזאוריה. קבוצה זו כללה גם את קבוצת הדינוזאוריה, הכוללת את כל הדינוזאורים. אבותיהם הקדומים של התנינאים, אם כן, היו זוחלים קדומים. במיונים המודרניים מצויה קבוצה בשם "דמויי תנינים" (Crocodylomorpha) הכוללת את התנינאים המודרניים ואת כל קרוביהם שנכחדו. התנינאים הקדומים הופיעו כבר לפני 200 מיליוני שנים לערך, ובמהלך התקופה הארוכה שעברה מאז חל רק שינוי קטן יחסית במבנה הבסיסי של גופם. במהלך האבולוציה שלהם התנינאים היו עדים לתהליכים עולמיים רבי השפעה, כמו נדידת היבשות והתפצלות פנגיאה, עידן הקרח האחרון, היכחדות הדינוזאורים והזוחלים הגדולים ותפיסת מקומם על ידי היונקים. תהליכים אלו השפיעו לאין ערוך על האבולוציה של התנינאים ועל תפוצתם המודרנית.
אבות מוקדמים
קבוצת הארכוזאוריה, שכוללת את האבות הקדמונים של הדינוזאורים, העופות והתנינאים כולם, התפצלה במרוצת השנים לשושלות יצורים רבות, שרק לשתיים מרכזיות מהן התמזל המזל והן הביאו לקיומם של יצורים החיים גם היום. שני ענפי הארכוזאורים הללו נקראים אורניתודים (Ornithodira) וקרורוטרסנים (Crurotarsi); האורניתודים הם אבותיהם של הדינוזאורים והעופות, בעוד שהקרורוטרסנים הם אבותיהם של התנינאים. הקרורוטרסנים הקדומים היו בעלי-חיים פרימיטיבים, שהמאפיין המאפשר להבחין בינם לבין אחיהם האורניתודים הוא מבנה עצמותקרסול ייחודי. בין קבוצות הקרורטורסנים הבולטות ניתן למנות את הפיטוזאורים (Phytosauria), שחיו בטריאס הראשון ושנפוצו באירופה ובצפון אמריקה, את האטוזאורים (Aetosauria), שגופם היה מכוסה ברובו המכריע בשריון חד, ואת הראויסוכים (Rauisuchia), שהיו מהטורפים היבשתיים הדומיננטיים ביותר לפני בוא הדינוזאורים.
מעט אחרי-כן הופיעו הספנוסוכים (Sphenosuchia), שחיו באזורים רבים בעולם מאמצע-סוף תור הטריאס ובתור היורה (אחרון הספנוסוכים נכחד, כנראה, בסמוך לסוף תקופת הדוגר). גודלם היה קטן יחסית וגופם - זקוף. אחרי הספנוסוכים הגיעה תורם של הפרוטוסוכים (Protosuchia). ביחס לתנינאים המודרניים, הפרוטוסוכים היו יצורים קטנים (הגדולים שבהם הגיעו לאורך של מטר אחד לערך), חוטמם היה צר וגפיהם - ארוכות. הם היו כנראה יצורים יבשתיים, אף שייתכן שחלקם החזיקו באורח חיים מימי למחצה. באותה עת היו כל יבשות העולם "המודרניות" מחוברות לכדי יבשת על אחת שנקראה פנגיאה. תצורת יבשות זו אפשרה להם להרחיב את תפוצתם לכל יבשת אמריקה, לדרום יבשת אפריקה, לאירופה ולמזרח אסיה. הפרוטוסוכים בלטו בתור הטריאס, אך מספרם הצטמצם במהירות בתחילתו של תור היורה, והם נעלמו כליל בסופו של תור זה, סמוך לתחילתו של תור הקרטיקון.
צורת הביניים והמעבר למים
את מקומם של הפרוטוסוכים תפסו בהדרגה קבוצה של תנינאים קדומים שנקראה Mesoeucrocodylia (להלן: "תנינאי הביניים"). מאובנים לא מעטים של חברי קבוצה זו נמצאו ברבות השנים, אולם הגדרתה של קבוצה זו אינה יציבה ועתידה אינו ברור. בעבר היא כלל לא הייתה קיימת, ובמקומה הוגדרה קבוצת ה-Mesosuchia, אולם נמצא שהאחרונה היא פרפילטית ולכן הוחלט על ביטולה [1]. תנינאי הביניים התקיימו החל מתחילת תור היורה; מרביתם נכחדו עד סוף הקרטיקון, אולם חלקם הקטן חי גם בתור השלישון. קרבתם של תנינאי הביניים לסביבות החיים המימיות הייתה גדולה יותר מזו של קודמיהם, אף שבמידה משתנה - חלקם שמרו על אורח חיים יבשתי בעיקרו, בעוד שחלקם האחר הפך ליצורים מימיים באופן כמעט מלא. כך למשל, שתי משפחות של ת'לאטוסוכים (Thalattosuchia): ה-Teleosauridae וה-Metriorhynchidae, אימצו אורח חיים מימי עד כי גפיהם הפכו לדמויות-משוטים; יתר על כן, זנבם של בני הקבוצה האחרונה אף הפך לדמוי סנפיר.
בתור הקרטיקון הופיעו קבוצות נוספות של תנינאי ביניים: ה-Atoposauridae, שהיו יצורים יבשתיים קטנים בעלי חוטם קצר ורגליים ארוכות יחסית, חיו בסוף היורה ובתחילת הקרטיקון בגונדוואנה, היבשת הצפונית; ה-Pholidosauridae, שהיו בעלי חוטם ארוך במיוחד, נפוצו בלאוראסיה ובגונדוואנה גם יחד; ידוע במיוחד הוא תנין העל (Sarcosuchus) שחי בקרטיקון התחתון. היה זה תנין עצום בגודלו: גולגולתו הגיעה לאורך של שני מטרים, גופו - לכדי 11 - 13 מטרים לערך, ומשקלו היה מעל שמונה טונות. הוא חי באפריקה ובדרום אמריקה, ותזונתו העשירה כללה גם דינוזאורים בינוניים. אחת מהמשפחות האחרונות של תנינאי הביניים היא ה-Dyrosauridae, שכללה תנינאים גדולים בעלי חרטום ארוך. בני משפחה זו חיו בסוף הקרטיקון ובתחילת השלישון, והם בילו חלק נכבד מזמנם במים. הם שרדו את אירוע ההכחדה שבסוף הקרטיקון (שהוביל בין היתר להכחדת הדינוזאורים). בעבר נטען כי יצורים אלו נכחדו במהלך האיאוקן, לפני כ-45 מיליוני שנים לערך, אולם נראה שהם שרדו גם אחרי כן
תפוצה ובתי גידול
התנינאים הם יצורים אמפיביים, כלומר הם נמצאים בסביבה יבשתית ומימית לסירוגין. בתי הגידול המימיים שלהם כוללים מאגרי מים מתוקים, כמו אגמים, נהרות שזרימתם איטית, ביצות, כמו גם מאגרי מים מלוחים יותר, כמו שפכי-נהרות וביצות מנגרובה. חלקם חיים במים צלולים וחלקם במים עכורים. אף שלכל מיני הסוג תנין (Crocodylus) ישנן בלוטות שמפרישות מלח מנוזלי הגוף, רק חלק קטן מהם מסוגל לקיים את מאזן האנרגיה הבזבזני הנדרש לצורך כך. הסתגלותו העדיפה של תנין הים למים מלוחים על פני מיני תנינאים אחרים, הביאה לכך שהוא דחק אותם מסביבה זאת, והם נמצאים בה לזמן מוגבל בלבד. המחיה בסביבה מימית, בין היתר, מעניקה לתנינאים שני יתרונות:
הסביבה היבשתית חשובה לתנינאים במידה לא-פחותה מחשיבות הסביבה הימית. היבשה משמשת כמקום רביצה לאור השמש, שבמהלכה טמפרטורת גופם של התנינאים עולה לרמה המיטבית לפעילותם. כשמדובר בתנינאים החיים בסביבת מים מלוחים, היציאה ליבשה מאפשרת להם למזער את קליטת יוני המלח. תנינאים אחרים מוצאים מקלט ממזג-אוויר קיצוני על היבשה, שבה הם יכולים לקרר את עצמם, או לברוח מהקור לתוך מאורות. תנינאים אחדים נצפו בחוסר מעש מוחלט על היבשה כאשר מקור המים שלהם התייבש, כנראה לצורך חסכון באנרגיה. חלקם גם נמלטים מלחצי האוכלוסייה האנושית באזור באמצעות בריחה למאורות. התפקיד החשוב הנוסף של הסביבה היבשתית הוא כמקום להטלת הביצים.
- קיבול החום של המים גבוה יחסית, ולכן שינויים גדולים בטמפרטורת האטמוספירה גוררים שינויים מוגבלים יותר בטמפרטורת המים.
- הציפה שמספקים המים לתנינאים מאפשרת תנועה חסכונית יותר באנרגיה מאשר תנועה על היבשה.
תפוצת התנינאים העולמית
כל התנינאים חיים בסביבה טרופית, למעט שני מיני האליגטורים, המסוגלים לחיות באקלים קר יותר. התנינאים חיים בדרך-כלל בגובה הקרוב לפני הים, ורק מעטים חיים בגבהים. הם חיים בכל היבשות, למעט אירופה ואנטארקטיקה: ניתן למצוא אותם במרבית שטחה של אפריקה, במרכז אמריקה ובדרומה, בדרום מזרח ארצות הברית, באוסטרליה, בדרום אסיה ובמדינות האיים שבדרום-מזרח אסיה.
בארץ ישראל: בארץ ישראל היו נפוצים תניני היאור (תניני הנילוס) עד לתחילת המאה ה-20. בתקופת המקרא ניתן להסיק על תפוצת התנינאים באזור מן האזכורים הרבים (ראו בהמשך). חוקרים רבים שהתמקדו בפאונה של ארץ ישראל הזכירו ברישומיהם תנינים - החל מהאב שמיץ וכלה בזואולוג ישראל אהרוני. התנין האחרון הידוע שחי בארץ ניצוד ב-1912, והוא שמור באוסף הזואולוגי של האב שמיץ בירושלים. דיווחים היסטוריים נוספים קיימים אצל הד"ר ארנסט מסטרמן ב-1893; בספרו של הנרי בייקר טריסטרם, "מסע בארץ ישראל" (1863 - 1864), שם מסופר על הימצאות תנינים ב"נחל הכחול", הלא הוא נחל תנינים; בספרו של ג'ון מקגרגור (1825 - 1892) [4]; ובשיחותיו של אורי צאן עם זקני הכפר ג'סר א-זרקא. כיום, כאמור, אין קיימים תנינים בארץ ישראל, למעט תנינים הגדלים בתנאי שבי בחמת גדר.
מראה חיצוני, אנטומיה ופיזיולוגיה
צורתם של התנינאים מותאמת היטב לגומחה המימית למחצה שלהם, וזו הסיבה שהם דומים למדי לאבותיהם הקדמונים מתקופת הקרטיקון (לפני 84 מיליון שנים לערך). עמידתם היא חצי-זקופה, שכן הם מחזיקים את רגליהם בצורה אנכית יותר ממרבית הזוחלים (רק למשפחת הזיקיות עמידה זקופה יותר). עובדה זו מאפשרת למספר מינים ללכת במהירות גבוהה יחסית במידת הצורך. לאבותיהם הקדמונים של התנינאים הייתה עמידה זקופה לחלוטין, ומכאן שעמידתם של התנינאים עצמם היא התאמה שניונית, שהתפתחה כתוצאה מהחיים המימיים של התנינאים. במלים אחרות, הניידות של התנינאים המודרניים אינה פרימיטיבית, כי אם מותאמת לאופי חייהם המימי למחצה.
עור ושלד
עורם של התנינאים מכוסה בקשקשים שאינם מכסים זה את זה. הקשקשים מורכבים מהחלבוןקרטין, אותו חלבון שמרכיב פרסות, קרניים, שיער, טופרים וציפורניים של אורגניזמים רבים. העור שעל ראשם מחובר לעצמות הגולגולת. מתחת לקשקשים נמצאות לוחיות עצם. בדומה לטבעות בגזעי עצים, ללוחיות אלו ישנן טבעות צמיחה שנתיות, שבעזרתן ניתן באופן תאורטי לחשב את גילו של התנינאי. את הלוחיות הללו ניתן למצוא בייחוד בגב, ובמינים מסוימים הן נמצאות גם באזור הבטן. הלוחיות מסודרות במבנה של שורות, ויחד הן משמשות כמעין שריון מגן. מתחת ללוחיות קיימת שכבה חזקה וגמישה שמספקת הגנה נוספת.
בדומה ליונקים, לכל התנינאים ישנן שיניים הערוכות בשקעים בפה, אולם בשונה מהיונקים, התנינאים מחליפים את שיניהם במהלך חייהם. התנינאים הצעירים מחליפים את שיניהם בשיניים גדולות יותר בקצב של שן אחת בחודש. אצל תנינאי בוגר קצב החלפת השיניים יורד לשן אחת בכל שנתיים ואף יותר. משמעות הדבר היא שתנינאי ממוצע מחליף כ-3,000 שיניים במהלך חייו. שיניהם של התנינאים חלולות, והשיניים החדשות גדלות לתוך החלל של קודמותיהן. בצורה זו השן החדשה "מוכנה" כבר כאשר השן הקודמת נושרת.
שלדם של התנינאים המודרניים מותאם היטב לאורח החיים המימי למחצה שלהם. עיניהם, נחיריהם ואוזניהם נמצאות במעלה הגולגולת, כך שהם יכולים לצוף במים כאשר רק איברים אלו חשופים לאוויר. בזוחלים פרימיטיבים, עצם הכנפה (Pterygoid) והעצם הרבועה (Quadrate bone), מחוברות לגולגולת דרך מפרק בעל יכולת תנועה. בתנינאים מודרניים, עצמות אלו צמודות לגולגולת דרך מפרקים חסרי כושר תנועה, כך שהגולגולת כולה קשיחה וחסרת תנועה למעט מפרקי הלסת התחתונה. גוף התנינאים מוארך וגפיהם קצרות יחסית. ברגליהם הקדמיות - חמש אצבעות, ובאחוריות - רק ארבע. לתנינאים ישנו חך משני (Secondary palate), המאפשר להם לנשום גם כאשר הם שקועים בחלקם במים. החך המשני מפריד למעשה בין חלל הנשימה לחלל הפה. שסתומים חיכיים (של החך) המצויים בצד האחורי של הגרון נסגרים כאשר התנינאי שוקע במים, וכך הוא יכול לפתוח את פיו מתחת למים מבלי להיחנק. בנוסף, החך המשני מאפשר לתנינאים אכילה ונשימה באותו זמן.
מערכת העצבים; חושים
כמו כל הזוחלים, מוחם של התנינאים קטן יחסית לגודל גופם. עם זאת, מוחם מפותח יותר ממוחם של מרבית הזוחלים האחרים. הלסת העליונה והלסת התחתונה מכוסות בנקודות שחורות וקטנות על העור. מאחורי נקודות אלו קיימות פקעות רבות של סיבי-עצבים, המגיבות לכל שינוי קל בפני המים. בעזרת אלו מסוגלים התנינאים לזהות תנודות ושינויים קלים בלחץ המים. יכולת זו מסייעת להם בזיהוי טרף, סכנות האורבות להם ופולשים שחדרו לתחומם, וזאת גם בזמן חשיכה מוחלטת. איברי חישה אלו נקראים בשם Dermal Pressure Receptors (DPR). מבחינה זו נצפה הבדל בין התנינאים השונים. אצל האליגטוריים ניתן למצוא את איברי ה-DPR רק באזורי הלסתות, בעוד שאצל התניניים מצויים איברים אלו ברוב קשקשי הגוף.
בדומה לבעלי ארבע רגלייםימיים או אמפיביים, האוזניים, העיניים והנחיריים נמצאים כולם באותו משטח. הם רואים היטב בשעות היום, וייתכן אף כי הם מבחינים בין צבעים. האישונים שלהם אנכיים, בדומה לאלו של החתוליים, ולכן ראיית הלילה שלהם טובה יותר. בנוסף, מאחורי הרשתית נמצאת שכבה מחזירת אור (Tapetum lucidm) שמשפרת באופן ניכר את ראייתם באור מועט. בנוסף לשני העפעפיים הרגילים, יש להם עפעף שלישי, שמגן על עיניהם מתחת למים. עם זאת, העפעף השלישי מפריע להם למקד את ראייתם מתחת למים, ולכן בזמן החיפוש אחר טרף במים הם מסתמכים על חושים אחרים.
תוף האוזן נמצא מאחורי העיניים, והוא מכוסה בחתיכת עור הניתנת להזזה. בזמן צלילה היא משמשת למניעת חדירת מים לראשם. בחלל האוזן התיכונה קיימת רשת מורכבת של מעברים גרמיים, ושם גם נמצאת חצוצרת השמע. חוש הריח של התנינאים מפותח מאוד, אף שאין להם איבר יעקובסון (איבר המשמש להרחה). קצות עצבי ההרחה שלהם נמצאים בחללי האף המחוברים לנחיריים הנמצאים בקדמת הלסת העליונה.
ציד ותזונה
התנינאים הם מהציידים היעילים בטבע, הודות למבנה גופם החסון, לגפיהם החזקות ולזנבם הארוך והיעיל. התנינאים הם טורפים אופורטוניסטים, כלומר, הם צדים כל דבר הנקרה בדרכם, אולם הם עשויים להציג התנהגויות מורכבות יותר במהלך התמודדות עם פריטי טרף שונים בסביבות שונות. ניביהם החדים מותאמים היטב ללכידת הטרף, לאחיזתו ולגרירתו. השיניים הטוחנות קצרות וקהות, והן משמשות למחיצת הטרף. לתנינאים 28-32 שיניים בלסת התחתונה ו-30-40 שיניים בלסת העליונה. מבנה השיניים מאפשר אחיזה איתנה בטרף, שסיכוייו להימלט קטנים מאוד מרגע שנתפס. הלסתות אינן נעות אופקית זו ביחס לזו, וכך הטרף אינו נלעס, אלא נבלע שלם ובמלואו. מרבית התנינאים פעילים בלילה, ואילו בשעות היום הם מעדיפים להתחמם לאור השמש. באופן כללי, קצב פעילות הטרף הוא מינימלי בחודשי החורף הקרים, ועולה בהדרגה לקראת האביב והקיץ.
תזונת התנינאים משתנה בהתאם לגילם ולאורכם. בצעירותם, כשגופם קצר (30-50 סנטימטרים), הם ניזונים מטרף קטן, כמו חרקים, צפרדעים וקרפדות ועכבישים. כשהם בגודל בינוני (2.5 - 3 מטרים), הם יאכלו מעט מאוד חרקים, ולחילופין יטרפו דגים ועופות, יונקים, חלזונות ואף זוחלים אחרים. בהגיעם למלוא גודלם (4.5-5 מטרים), התנינאים לא יאכלו חרקים ועופות כלל, ובמקום זאת מורכב מזונם מיונקים, מזוחלים (גם צבים) ומדגים. גם גודל הטרף משתנה, וכך תנינאי בגודל בינוני יתקשה לצוד יונקים גדולים, שאותם יצודו בעיקר התנינאים הבוגרים והגדולים.
בנוסף, תזונתם של התנינאים משתנה גם בהתאם לסביבת מחייתם. במים מלוחים, בשפכי נהר ובלגונות, טורפים התנינאים הצעירים בעיקר סרטנאים, חסילונים, רכיכות ומגוון של דגים וחרקים. לעומת זאת, במים מתוקים ובביצות הם טורפים צפרדעים, ראשנים, חלזונות, יונקים קטנים, דגים וחרקים.
לסיכום, תזונת התנינאים משתנה באופן טבעי ממין למין. המינים הגדולים והחסונים יותר יטרפו יונקים רבים יותר באופן יחסי. כך, הקיימן השחור ניזון מקפיברות, מלוטרות, מכלבים, מחזירים, מאיילים ומבקר. תנין הביצות יאכל גם קופים, ותנין הים יטרוף גם עטלפים גדולים, וולבים וסוסים. תזונתם של מינים אחדים כוללת גם בני אדם.
במרבית הזמן, התנינאים אינם מבזבזים אנרגיה רבה על הציד. שיטת הציד העיקרית שלהם היא שהייה מתחת לפני המים בהמתנה לבואו של טרף. הם מסתמכים על הסוואה ועל יכולתם המפותחת להישאר בלי-ניע מתחת לפני המים, כאשר רק עיניהם, אוזניהם ונחיריהם מעל לפני המים. מעמדה מוסתרת זו הם יכולים "לשגר" עצמם לכיוון הטרף במהירות גבוהה, ובעת תקיפה הם אף עשויים לרוץ מרחק קטן על האדמה. תנינאים רבים, ובעיקר הבינוניים בגודלם, מסוגלים לזנק מהמים בצורה אנכית ממש לגובה של יותר מ-1.5 מטרים במטרה לתפוס עוף שחג מעליהם. הקטנים שבהם יזנקו אל מחוץ למים, ויתפסו בפיהם חרקים שונים, כמו שפיריות. כאשר תנינאי עט על עדר (של אנטילופות למשל), הפרטים בעדר נכנסים לבהלה ולבלבול, וכך ההפתעה של התנינאי מתגלית על-פי רוב כמוצלחת.
שיטות התנינאים להריגת הטרף מסתמכות על מאמץ קטן. בחלק מהמקרים התנין יאחז בשיניו את אפו או חוטמו של הטרף, מה שישתק אותו במידה חלקית בשל כמות העצבים הגדולה באזור החוטם, ובמקרים אחרים התנין ישתמש בראשו הגרמי כדי להלום בטרפו - מה שעלול להמם אותו, לשבור לו עצמות או להפילו לתוך המים. בנוסף, התנינאים אורבים לטרפם דווקא בנתיבים שבהם עובר טרף רב, דוגמת נתיבי-נדידה פופולריים. בצודם דגים, התנינאים ממתינים בשקט מתחת למים עם פה פעור, כנראה על מנת לחוש ברעידות כאשר דג מתקרב. ברגע שחשים בדג, הם מזנקים ותופסים אותו במלתעותיהם. לעתים נדירות יותר התנינאים מציגים גם שיטות ציד קבוצתיות. דוגמה לשיטה אחת שלהם נמצאת באגם סנט לוסיה בדרום אפריקה, שם להקות דגים נודדות באופן עונתי - מן האגם לאוקיינוס ההודי ובחזרה. בחודשי האביב התנינאים מתאספים באזור צר שרוחבו פחות מ-500 מטרים באופן שלא מאפשר לדגים לעבור. כל אחד מהתנינאים שומר על מקומו במבנה ולא מש ממנו. התנהגות חברתית בהקשר תזונתי מתרחשת גם כאשר נדרש טיפול בטרף גדול: לאחר שפגר של אנטילופה נגרר למים, למשל, תנינאי אחד ינשך בחוזקה את גוף האנטילופה, והתנינאי השני יתפוס בפיו את אחד מחלקיה ויסתובב במהירות על מנת לבתר את חלק הגוף הזה. לאחר מכן שני התנינאים יחליפו תפקידים.
הירשם כדי להגיב לנושא
