אפילו סיגריות הם מעשנים בנרגילה, הטורקים האלה
במקרה של הנרגילה אלה היו ההודים. הם פשוט היו מוכרחים למצוא דרך יותר טובה לעשן חשיש. באותם ימים הודי שהיה מבקש להתמסטל היה נאלץ או לבלוע את החשיש או לשרוף אותו באש ולשאוף את העשן. השיטה הראשונה מבזבזת זמן (למערכת העיכול לוקח זמן עד שהיא מעבירה את החומרים הפעילים למחזור הדם), והשניה מבזבזת חומר (העשן מתפזר בחדר ולא ניתן לשאוף את כולו).
הפתרון ההודי היה לקחת אגוז קוקוס, לנקב בקליפתו שני חורים ולרוקן אותה מבשר הפרי. בתוך קליפת האגוז הזו היו ההודים מבעירים את החשיש, ואת העשן הם היו שואפים דרך קנה חלול שהיה קבוע באחד הנקבים. אין צורך להמתין, ואין בזבוז משווע. במקום זה יש המצאה חדשה - המצאה שקיבלה את שמו של האגוז ממנו היו מכינים אותה - "נרקיל".
ההמצאה הזו היתה כל כך מוצלחת, שלא עבר זמן רב והיא הגיעה למצרים. במצרים החליפו את האגוז בדלוע, ואם אני מכיר את המצרים אז גם את הקוף של "נרקיל" בגימל של "נרגילה", והעבירו אותה הלאה - לפרס. הפרסים, בחיבתם הידועה לקישוטים, החליפו את הדלוע בכד חימר מהודר, והינדסו לעצמם צינור גמיש כדי שהכד יוכל לנוח על הרצפה במקום לעבור ממעשן למעשן.
רק בשלב הזה התחילו להשתמש בנרגילה הפרימיטיבית הזו כדי לעשן טבק. הפרסים היו משתמשים בטבק חזק במיוחד; כדי ליהנות מהעישון כראוי הם היו שוטפים אותו ומשרים אותו במים לפני השימוש, שיאבד קצת מעוצמתו. הם גם אלו שהוסיפו את המגש הנחמד הזה מעל הכד בתור מקום להניח בו את הטבק להתייבש - זכרי, הבערה עצמה עדיין קרתה בתוך הכד.
רק כשהטורקים הניחו את ידיהם על מכונת העשן המצוינת הזו היא הפכה לנרגילה שאנו מכירים היום על ארבעת חלקיה: אגיזיק - הפיה; מרפוק - הצינור; לולה - גביע העישון ("הראש"); וגובדה - הכד. בקרב הטורקים, על חיבתם הידועה לקפה, נחלה הנרגילה פופולאריות חסרת תקדים; והשאר - איך אומרים? - הסטוריה.
איך זה עובד ומה זה עושה?
בנרגילה הטורקית אין צורך להבעיר את הטבק (או את מה שזה לא יהיה שאת מעשנת שם). גחל המונח לידו מחמם אותו עד שהוא פולט עשן - מה שמאפשר שימוש בטבק מאד לא דליק. עד היום המהדרים משתמשים בטבק הפרסי החזק (אפילו אחרי שטיפה), אך בתוספת של פירות ודבשה (מולסה) המעניקים לעשן טעם וריח מתקתקים.
כשאת יונקת אוויר מהפיה, את יוצרת תת-לחץ בתוך הכד. זה אומר שהאוויר מחוץ לנרגילה לוחץ יותר חזק להכנס פנימה. המקום היחיד שממנו הוא יכול להכנס (אם הנרגילה שלך נאטמה כראוי) הוא דרך הגביע. אז אוויר זורם על-פני הגחל הלוהט, עובר דרך הטבק שבגביע ואוסף איתו את העשן, וממשיך מטה דרך הצינור הקשיח אל תוך הכד.
כאן מוצא את עצמו האוויר המעושן כשהוא בתוך המים (יש גם מי שמתמשים ביין מדולל, חלב, או מיץ פירות). אוויר - את בטח יודעת - יותר קל ממים, ואלו הבועות משובבות הנפש שעולות במי הנרגילה. זה גם אחד מהדברים המצוינים שהנרגילה עושה: היא משתמשת במים כדי לסנן את העשן וכדי לצנן אותו.
האוויר המעושן, המסונן והמצונן נאסף לו בתוך הכד; ומשם את מוצצת אותו בתאווה רבה.
אין ספק, יש דברים פחות טובים לעשות עם הזמן.
ואלה שכמו האשכול הקודם חשבו שאני רשמתי את זה אז:
קרטיד לנענע