האיש,האגדה,וכמו שכולנו מכירים...
הנסיך!
זאת כתבה שאני קראתי ב ONE ובאמת עשתה לי משהו בתור אוהד יובה באיטליה...
הקשר האמיץ שנרקם בין אלי אוחנה ואוהדי בית"ר ירושלים נרקם באותו יום בו החליט המלך הירושלמי לחזור אחרי קריירה מפוארת בחו"ל היישר לליגה השניה כדי לסייע לבית"ר לצאת מהמשבר. אוהדי בית"ר לא ישכחו לו את זה לעולם, בדיוק כמו שאוהדי יובנטוס יעריצו לעד את הנסיך שלהם – אלסנדרו דל-פיירו.
ביום שבת האחרון ערך קפטן יובנטוס את ההופעה ה-500 שלו במדי הזברה של הגברת הזקנה. אחרי שהפך כבר בעונה שעברה לכובש הגדול בכל הזמנים של מועדון הפאר האיטלקי, הוא עלה למקום השלישי במספר ההופעות אחרי אגדות כמו שיראה ופורינו.
"זה משהו ענק ונהדר עבורי", אמר דל פיירו הנרגש: "השניים שיחידים שנמצאים לפני הם כוכבי על, ואני מאוד גאה להיות חלק מהרשימה הזאת ועוד יותר שמח שהצלחתי לכבוש במשחק ה-500 שלי במועדון".
זה דל-פיירו, אולי הכוכב הכי אנטי כוכב שאתם מכירים. תמיד צנוע, תמיד נחבא אל הכלים. לעולם לא תראו אותו מסתובב במסיבות נוצצות עם פרנצ'סקו טוטי ושאר החברים, דל-פיירו מקפיד למלא את דמות האנטי כוכב בכל הזדמנות.
מאיפה זה בא לו באמת? מה הסיפור הזה עם הנסיך של הקבוצה הכי מעוטרת באיטליה, מלך השערים שלה בכל הזמנים ואלוף עולם החל מהקיץ האחרון? דל-פיירו עשה השבוע עוד צעד חזרה למרכז הבמה, הוא בכושר שיא, הוא כבר נכנס להיסטוריה ועכשיו הוא רק צריך להוליך את אהובתו חזרה לליגה הראשונה ולהעניק לה עוד תואר אחד לפני שהוא תולה את הנעליים. אז כבר לא יישמעו קולות של אנשים מצחיקים שיגידו שהוא לוזר. בעצם, הם כבר הפסיקו אחרי הקיץ האחרון בגרמניה.
אז מאיפה הוא הגיע באמת, מלך השערים של יובנטוס? דל-פיירו נולד ב-9 בנובמבר 1974 בכפר קטן בצפון איטליה, והאגדה מספרת שמחדר הלידה הוא כבר יצא עם כדורגל צמוד לרגל... בצעירותו אסף תמונות וקטעי עיתונות של אלילו מישל פלטיני, מעניין אם הוא האמין שביום מן הימים גם הוא ילבש את החולצה מספר 10 של יובנטוס. בגיל 13 החל את הקריירה בקבוצה הצעירה של פאדובה, שם התקדם עד לקבוצה הבוגרת, לא לפני שצורף לסגל נבחרת הנוער של איטליה ואף הפך לקפטן שלה.
בטורינו החליטו על מהפך
ב-1993 הוא עשה את הצעד הגדול בקריירה ועבר לקבוצה האהודה עליו ועל רבים בצפון איטליה - יובנטוס, שרכשה אותו עונה קודם לכן והשאירה אותו להתקדם עוד קצת בפאדובה. האיש שהביא אותו ליובנטוס היה ג'יאמפיירו בונפרטי, אז מנכ"ל הקבוצה ומלך השערים שלה בכל הזמנים עם 182 כיבושים. בעונה שעברה נסגר מעגל וילד הפלא שהגיע מפאדובה עבר בטבלת מלכות השערים את האיש שהביא אותו ליובה.
במשחקו השני בקבוצה, בספטמבר 1993, הוא כבש את שערו הראשון ביובנטוס מול רג'ינה במשחק שהסתיים בתיקו 1:1. בעונת הבכורה שלו דל-פיירו לא ראה יותר מדי דשא, אבל הצליח לסיים עם 5 כיבושים ב-11 משחקים.
אלה היו שנים קשות עבור יובנטוס, האימפריה ראתה את מילאן זוכה בתואר אליפות שלישי ברציפות, ואחרי 8 שנים בלי תואר החליטו הבעלים בטורינו על מהפך. לוג'יאנו מוג'י, האיש הכי חזק בקבוצה עד פרשת השחיתות, הגיע לדלה-אלפי והביא איתו את המאמן הצעיר ליפי. עם כל הכבוד לדל-פיירו, השחקן ששלט ללא עוררין בקבוצה באותם ימים היה רוברטו באג'יו הגדול.
אבל יובנטוס ידעה שמחכה לה עונה לא קלה. מילאן, שפרט לאליפות קינחה עם ה-0:4 הענק בגמר אליפות אירופה מול ברצלונה האומללה, נראתה בלתי ניתנת לעצירה. באג'יו התחיל את העונה בדיכאון אחרי החטאת הפנדל המפורסמת בגמר הגביע העולמי מול ברזיל, ויאלי לא הצליח להתאושש מפציעה ונראה חיוור ודידייה דשאן הצרפתי, היום מאמן הקבוצה, נפצע והיה צפוי להיעדר כחצי שנה.
את דל-פיירו הצעיר אף אחד לא ספר, מאוחר יותר התברר שיובה הציעה אותו לפארמה בתמורה לצ'ירו פרארה, אבל הכחולים-צהובים לא רצו את הכישרון הצעיר והעדיפו את דינו באג'יו, שבלט במונדיאל בארה"ב.
דל-פיירו נשאר בטורינו, ובפארמה עד היום בטח אוכלים את הלב. פציעות חוזרות ונשנות של באג'יו אילצו את ליפי להשתמש בדל-פיירו יותר ויותר, הקהל בטורינו התאהב מיד בילד הפלא, אהבה שנמשכת עד היום. עם ויאלי, שחזר לעצמו עם עונה מצוינת, ופאבריציו רבאנלי המפתיע, דל-פיירו ויובה נתנו עונה חלומית.
המשחק שהכניס את דל-פיירו עמוק לתודעה באיטליה ועמוק ללב של אוהדי יובה, היה באותה עונה מול פיורנטינה. הסגולים הובילו 0:2, יובנטוס הצליחה להשוות עם צמד של ג'יאנלוקה ויאלי ואז הגיעה הדקה ה-90. שער מדהים של דל-פיירו מקצה הרחבה הכניע את פרנצ'סקו טולדו והעניק לגברת הזקנה את הניצחון ואת המקום הראשון אותו לא שמטה יותר, בדרך לאליפות ראשונה אחרי שמונה שנים. דל-פיירו הפך לנסיך של אוהדי יובה, תואר שמלווה אותו עד היום ביציעים בטורינו.
מכונת תארים ושמה דל-פיירו
ב-11 השנים מאז, בראשותו של דל-פיירו ה"לוזר", יובנטוס זכתה בשבעה תארים כשיריבותיה מסתפקות בעצמות שהיא משאירה (או מסתייעות בבתי המשפט). ב-1996 זכה דל פיירו בגביע אירופה עם יובה, עונת 97/98 היתה כנראה העונה הגדולה ביותר שלו במדי הביאנקונרי. דל-פיירו סיים אותה עם 21 שערים והוליך את הגברת הזקנה לאליפות שנייה ברציפות ושלישית מאז הגיע למועדון.
אבל אז, כשהוא נחשב לאחד השחקנים הטובים בעולם, הגיעה הפציעה הקשה שקטעה את ההתקדמות המטאורית שלו. הפציעה השביתה אותו כמעט לשנה, וכשחזר התקשה להציג את אותה יכולת. בתחילת שנות ה-2000 הוא היה עסוק בעיקר בהתאוששות, ההחמצות הגדולות בגמר אליפות אירופה בהפסד איטליה לצרפת היתה אולי שיא השפל.
זה לא היה בגלל דל-פיירו שאיטליה לא זכתה בתואר, הרי גם ככה בקושי נתנו לו לשחק שם, אבל אוהדים רבים (וליובנטוס לא חסרים שונאים באיטליה) הצביעו עליו כעל האשם היחיד ואף שרפו חולצות שלו בכיכר המרכזית ברומא מיד אחרי המשחק. הקריירה של הנסיך הגיעה לשפל, ונראה היה שהדרך לסיום הקריירה קצרה ביותר.
אבל, דל-פיירו לא נשבר, ובעזרת אוהדי יובה חזר לככב על המגרש. ב-2002 וב-2003 הוא הוסיף למאזנו שתי אליפויות נוספות, כשבכל אחת מהעונות הוא כובש 16 שערים לזכות יובנטוס. בשנתיים בהן קאפלו אימן במועדון דל-פיירו לא זכה לעדנה ביובנטוס, וזאת בלשון המעטה ולמרות האליפות ב-2005. קאפלו העדיף לראות את איברהימוביץ' וטרזגה בחוד של ה-4:4:2 המפורסם שלו ודל-פיירו בילה את זמנו בעיקר על הספסל.
בשלהי העונה הראשונה של קאפלו החלו הדיבורים על עזיבה. דל-פיירו אמר שהוא לא מבקש מקום קבוע בהרכב אבל הוא בהחלט דורש שיתייחסו אליו בכבוד. לעיתים היה נראה שקאפלו פשוט מתעלל בו, והדרך לגירושין נראתה קצרה. אבל אז הגיעו המשחקים האחרונים של העונה, דל-פיירו חזר לכבוש ולהציל את יובנטוס, ואחרי הבישול הגאוני במספרת לטרזגה ב-0:1 על מילאן בסן-סירו, קאפלו הבין שיש לו בעיה. הקהל בטורינו לא היסס להתעמת עם המאמן, לשרוק לו בוז ולקלל אותו למרות ההישגים על הדשא. הם לא אהבו את היחס לנסיך שלהם, והבהירו שכדאי מאוד שהוא יישאר בקבוצה.
אז דל-פיירו נשאר ובעונה שעברה הוא הוליך את הגברת הזקנה לעוד אליפות, למרות שאת רוב המשחקים פתח על הספסל וראה איך איברהימוביץ' לא מפסיק להחמיץ. כל זה לא הפריע לו לעלות מהספסל כשנקרא אל הדגל ולכבוש שוב שערים חשובים בדרך לעוד אליפות.
נכון, שתי האליפויות האחרונות של אלכס נלקחו ממנו ומיובנטוס, אבל אם תגידו את זה לאוהדי יובנטוס הם יצחקו לכם בפרצוף. מבחינתם האליפות הבאה תהיה האליפות ה-30 של המועדון, ואף אחד לא יעצור אותם מלתפור עוד כוכב ליד השניים שכבר יש להם מעל לסמל של החולצה.
את הקיץ סיים דל פיירו ברגשות מעורבים, מצד אחד הקבוצה האהובה שלו הורדה לליגה השניה בעקבות פרשת השחיתות, מצד שני הוא זכה עם נבחרת איטליה במונדיאל בגרמניה, התואר האחרון שהיה חסר לנסיך כדי להיכנס לרשימת הגדולים מכולם.
ההארכה המדהימה מול גרמניה בחצי הגמר והשער הנהדר שסגר עניין, הפנדל המדוייק בגמר מול צרפת והגביע המוזהב עשו את שלהם. דל פיירו השיג את כל מה שחלם עליו, וכאמור נותרה לו רק עוד משימה אחת אחרונה.
עוד כשהחלו הדיונים על פרשת השחיתות, וכוכבי יובנטוס כבר החלו לחשוב על חוזים בקבוצות אחרות, דל-פיירו הצהיר באופן חד משמעי: "אני נשאר כאן גם אם יורידו את יובה לליגה השלישית". זה הספיק לאוהדים שמיהרו להמליך את הנסיך שלהם, את הקשר הזה אי אפשר יהיה להתיר.
העונה דל-פיירו לא מפסיק לכבוש, ולמרות עונש הורדת הנקודות יובה נראית בדרך הבטוחה לסריה A. נכון, לא בטוח שלאלכס יהיה אז מקום בהרכב, אבל הוא יזכה לעונה אחרונה עם אהובתו בליגה הבכירה ומי יודע איך זה ייגמר. אחרי 500 הופעות עם הביאנקונרי, אלכס רוצה רק עוד תואר אחד כדי לתלות את הנעליים בגאווה. עם איך שהקריירה שלו התפתחה, אל תתפלאו אם זה יקרה כבר בעונה הבאה.
הירשם כדי להגיב לנושא
