האחד הוא קשר אחורי, השני התקפי, ותוצאת גמר המונדיאל תלויה במידה רבה בשניהם. ראובן עטר מנתח את המערכים של איטליה וצרפת.

המץ' אפ המעניין ביותר שנראה במשחק הגמר הוא בין אנדריאה פירלו לזינדין זידאן. זה לא מץ' אפ קלאסי של שני שחקנים באותה עמדה. זידאן הוא קשר התקפי שעושה עבודה הגנתית, פירלו הוא קשר אחורי קלאסי שמנתב את הכדורים העוברים דרכו לשחקני ההתקפה. אם פירלו וזידאן היו באותה קבוצה, לשניהם היה מקום בהרכב, מכיוון שאינם תופסים את אותה משבצת.

ובכל זאת, שניהם משמשים כצינור העיקרי במשחק הנבחרת שלהם, למרות תפקודם השונה במגרש. כבר דיברנו רבות על זידאן, על המנהיגות ועל האיום שלו על הגנות. פירלו, לעומתו, ממעט לאיים על השער, ואם הוא כבר עושה זאת, הבעיטות שלו מגיעות מחוץ לרחבה. השחקן המקביל לזידאן בקישור האיטלקי הוא פרנצ'סקו טוטי, כשההבדל בין השניים הוא בסגנון. זידאן מייצר את המצבים לתיירי הנרי, טוטי מחפש יותר את התכל'ס באזור הרחבה ומשחק מתחת ללוקה טוני. וגם טוטי יודע, שבלי ניתוב כדורים מספק מפירלו, יהיה לו קשה. מעניין יהיה לראות מי מהשניים יהיה דומיננטי יותר.

משהו שבלט אצל זידאן במשחק האחרון מול פורטוגל היה העייפות המנטאלית שלו. הוא נראה עייף במחצית השנייה, ולא בגלל כושר גופני לקוי, אלא משום שהחשיבה שלו השתנתה ממשחקים קודמים. מול ברזיל, גם לאחר שצרפת עלתה ליתרון, זידאן המשיך לדרבן את החברים, להזין כדורים קדימה ולסכן את השער הברזילאי. אחרי הפנדל נגד פורטוגל, התחושה שהקרין במגרש הייתה "הבקענו שער, בואו נשמור עכשיו". זידאן התרכז בעבודות הגנתיות, ובשל כך הצרפתים לא תקפו והעדיפו לשמור על התוצאה. חשוב לזכור שההבדל בין משחק נגד ברזיל למשחק נגד פורטוגל הוא גדול. ההכנה המנטאלית שונה בתכלית, כי נגד ברזיל צרפת עלתה כאנדרדוג, ומול פורטוגל הייתה לה על הנייר עדיפות. עכשיו מעניין יהיה לראות איזה זידאן נראה במשחק מול יריבה שווה, פחות או יותר, כמו איטליה.

טרזגה יקבל את ההזדמנות

אבל כשמדברים על קישור בשתי הנבחרות, לא מתכוונים רק לפירלו ולזידאן. אם מסתכלים על הקישור ההגנתי, מוצאים בצרפת את ויירה ומקללה ובאיטליה את גאטוסו וזמברוטה. שני המאמנים יעלו, ככל הנראה, במערכים זהירים עם הגנה מעובה ועזרה מאסיבית של הקישור הדפנסיבי בחלק האחורי. שתי הנבחרות יעלו עם חלוץ מרכזי אחד – לוקה טוני באיטליה ותיירי הנרי בצרפת, כך שהמשחק יתרכז מאחור, ובסך הכל בחלק האחורי, אם מאחדים את הקישור וההגנה, יש יתרון צרפתי.

הספסל האיטלקי היה זה שהעלה אותה לגמר. מרצ'לו ליפי החליט אחרי 90 דקות מאופסות מול גרמניה שהוא לא רוצה להגיע לפנדלים. בנוסף לג'ילארדינו שהחליף את לוקה טוני, נכנסו עוד שני שחקנים בעלי אופי התקפי בהארכה, יאקינטה ודל פיירו, ויצרו את שינוי המומנטום שהיה נדרש לאיטליה. סביר להניח שליפי ייתן תפקיד משמעותי לספסל שלו גם הפעם. מנגד, החלק ההתקפי של ספסל הצרפתי כמעט לא בא לידי ביטוי במהלך הטורניר, אבל איכות השחקנים היושבים עליו לא פחות טובה. שלושת החילופים שערך דומנק מול פורטוגל היו סידני גובו, סילבן וילטורד ולואיס סאהה. דויד טרזגה שוב נשאר על הספסל, אבל יש לי הרגשה שבמשחק הזה דומנק ישתמש בחלוץ, שהביא לצרפת את אליפות אירופה ב-2000 עם שער זהב מול אותה איטליה.

אם בהגנה ובחוליית הקישור יש יתרון קל לצרפת, ובהתקפה יחסי הכוחות שווים פחות או יותר, לאיטליה יש יתרון מאוד ברור בשתי עמדות: השוער והמאמן. לא צריך להיכנס לקלישאות לגבי יכולתו של בופון, ראוי להתמקד בפביאן בארטז. עד עכשיו צרפת לא שילמה על מחדלי השוער שלה, אבל הסכנה נראית גדולה. הוא הססן, לא יוצא טוב לכדורי גובה, ולא משרה על שחקני ההגנה את הביטחון והשקט הדרוש להם. איטליה צפויה לשים דגש על מצבים נייחים, ותבנה על הכנסת כדורים רבים לתיבת ה-5 כדי להעמיד את בארטז במבחן.

ליפי הוא מאמן הרבה יותר דומיננטי מדומנק. הסמכותיות, הכריזמה וההשפעה שלו על שחקניו ניכרים בכל תשעים הדקות במגרש. יש לו אישיות שמקרינה על כל הנבחרת האיטלקית. לעומתו, המאמן הצרפתי ראוי לכל הכבוד על כך שהביא את נבחרתו לגמר, אבל נראה לעתים תלוש ומבודד, ולא נותן תחושה של אחד שסוחף אחריו את הנבחרת. כולם מצפים למשחק הגנתי, דל בשערים ונטול מצבים. זה לא יקרה אם מישהו מהמאמנים יעשה את השינוי, יעלה עם שני חלוצים ויטרוף לחלוטין את הקלפים. והמישהו הזה יכול להיות ליפי.