פרשת ראה
פרשת ראה היא הפרשה הרביעית בחומש דברים וממשיכה את נאומו של משה.

תקציר פרשת ראה
פרשת ראה ממשיכה את נאומו של משה. בעוד שהפרשות הקודמות עסקו בעיקר באירועים היסטוריים ובאזהרות מפני עבודה זרה, פרשת ראה פותחת רצף פרשות הכוללות מצוות רבות. בתחילת הפרשה מתארים את מעמד הברכה והקללה אותו יש לציין על שני הרים בארץ ישראל, הר הברכה - הר גריזים והר הקללה - הר עיבל. פרטי המעמד עצמו יתוארו בהרחבה בפרשת כי-תבוא ובינתיים מצוין רק המיקום שלהם בארץ ישראל. לאחר מכן מפרק י"ב ואילך הפותח בפסוקים: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה" מתחילות פרשיות מצוות ארוכות ובהן כמעט 200 מצוות שונות.


פרשיית המצוות הראשונה מביאה את הרעיון של בית המקדש ומציגה את המונח "המקום אשר יבחר ה'" המופיע רבות בפרשה. עבודת הפולחן תצטמצם למקום אחד שאינו ידוע בשלב זה ומכונה מכאן והלאה המקום אשר יבחר ה' ויש איסור להקריב עולות בכל מקום אחר. לאחר מכן מופיעות חטיבות מצוות נוספות. מופיע היתר לאכילת בשר חולין (עד אותו שלב, כל הבשר נשחט ונאכל בחזקת קודשים - שלמים). הדרישה לאכילת בשר חולין מתוארת בתורה כתאווה. התורה מזהירה שאת דם החיה יש לשפוך כי הדם הוא הנפש, ואת הנפש אסור לאכול. בבשר חלקים נוספים שאסורים באכילה (עד ימינו) וגם לאחר שהותר לאכול בשר, ההיתר אינו סופי ומוחלט וגם לו התורה מציבה מגבלות. התורה מפרטת את דינים של נביאי השקר, המסיתים והמדיחים ובמקרה החמור ביותר של עיר הנידחת, עיר שכולה הפכה לעובדת אלילים. דינם של כל אלו חמור ונידון למיתה. התורה מפרטת שוב את דיני החיות הטהורות והטמאות למאכל (בדומה לפרשת שמיני) ומפרטת את דיני המעשרות (מעשר שני ומעשר עני), דיני שמיטת כספים, החובה לתת הלוואות לאביונים, דיני שחרור עבדים, ודיני הקדשת הבכורות לה'. פרשת ראה מסתיימת בפרשת מועדות נוספת, המתארת את פסח שבועות וסוכות. לכל אורך פרשת ראה מופיע דגש רב על החלשים בחברה: הלוי - לשבט הלוי אין נחלה בארץ והוא חי רק מהמעשרות, הגרים - אנשים ללא משפחת תומכת, אלמנות ויתומים - אנשים שאיבדו את ראש המשפחה. נושא זה חוזר פעמים רבות בחטיבת המצוות עד סוף החטיבה באמצע פרשת כי-תבוא.

דבר תורה לפרשת ראה
דבר התורה על הפסוק הראשון בפרשת ראה


הפרשה פותחת בפסוק: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". הפסוק פותח פרשייה קצרה של הטקס העתידי שבני ישראל יערכו כאשר הם ייכנסו לארץ, על הר עיבל ועל הר גריזים.


אני רוצה להציג כמה שאלות העולות מקריאת הפסוק שהבאתי קודם.


למה משה משתמש במילה ראה, כאשר עד כה הוא השתמש בביטוי "שמע ישראל"?
למה העניין של הר עיבל והר גריזים מוזכר פה בקצרה ובפרשת כי תבוא באריכות? היה צריך להיות ש מה שמוזכר בכי תבוא כבר יכלול את מה שכתוב בפרשתנו, למה העניין מופרד ומוזכר בשתי פעמים שונות?
למה משה אומר "אנכי נותן לפניכם היום" הרי זה לא היום זה יקרה רק שעם ישראל ייכנס לארץ?


בואו נשיב על השאלה הראשונה:
קוהלת אומר בספרו "ראה זה דבר חדש הוא" כלומר כשמשתמשים במילה ראה רוצים לחדש משהו. משה משתמש דווקא במילה ראה כי הוא רצה לחדש לעם ישראל איזה שהוא דבר. ומהו אותו הדבר שמשה בא לחדש?


אומר הספורנו להגיד לך שבישראל, כלומר בקיום המצוות אין דרך ממוצעת אין באמצע, אלא דרך קיצונית, או ברכה או קללה.


והתשובה לשאר השאלות היא: שמשה מזכיר פה חלק מעניין הברכה והקללה כי גם המצוות המוזכרות במשך כל פרשת ראה, הם בעצם סוג של ברכה וקללה, כמו שמשה אומר בתחילת הפרשה: אם תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם תקבלו את הברכה. ואם לא אז תקבלו את הקללה.


משה מפרט בפרשת ראה ממה בני ישראל צריכים להישמר כדי לא לקבל את הקללות ומה הם צריכים לשמור כדי לקבל את הברכות.


אפשר להגיד שהחלק הראשון של הפרשה הוא הציווי של הר גריזים והר עיבל, וזה בעצם כותרת ראשית לפרשה, ואילו ההמשך הוא הירידה לפרטי פרטים, איך לקבל את הברכה ואיך להישמר מהקללה. ולכן גם משה אומר "נותן לפניכם היום"
שאת כל ההבטחות הטובות משה כבר אמר לבני ישראל מה הם יהיו בפרשת עקב וגם את הקללות אמר להם אז. והיום משה אומר להם איך להשיג את הברכות ואיך להימנע מהקללות.


הרשב"ם אומר שמשה התכוון כך: "ראה אנכי נתן לפניכם היום מצוות ברכה וקללה", כלומר היום אני רק נותן את המצווה.
הברכות והקללות עצמן יינתנו בהר עיבל ובהר גריזים.

שבת שלום לכולם