...התינוק שבא, אגב שנתיים אחרי החתונה, נתן לה זינוק גדול קדימה. כדי שהכל יבינו כי נפלאות -ונסתרות- דרכי ההשגחה. עתה חזרה רחל והגתה במחשבה כי כל הנפילה לא באה אלא כעצה אלוקית כדי שהשידוך שהיה צריך להגמר, אכן יסתיים בחיוב.


מקור: http://www.shofar.tv/articles/6891

בס``ד

היה זה לילה ארוך וקר. הטמפרטורה ירדה והגיעה אל מתחת לאפס, והקור, בשיאו של לילה ירושלמי קר, הקפיא את זגוגיות בית החולים, עד ששכבת קרח הצטברה על החלונות הגדולים אשר מתוכם השקיפה רחל, ישר אל השמיים.
פתיתי השלג נערמו, ורק ההסקה הנעימה חיממה את חשכת הלילה. האור המסנוור בחדר הלידה השכיח את מימד הזמן, לא יום ולא לילה, רחל לא ידעה מהי השעה עתה אך כאשר הציצה בשעון העגול בעל המחוגים הגדולים וראתה כי השעה 5.00 לפנות בוקר, ידעה כי השחר הפציע, יחד עם הולדת בתה...

10 שנים חיכתה לילדה הזו, ובאותם שנים ארוכות הפכו חייה לגיהינום עלי אדמות. המבטים של הסביבה, הטיפולים, ומעל הכל הדאגה שמא שמא, היא תיוותר ללא פרי בטן. שמא תישאר בודדה בעולמה.
כעת היא נמצאת בשלב השיא של חייה, התגשמות החלומות, סוף הסיוטים, מילוי המשאלות, היענות התפילות. כל המילים הגדולות היו מתאימות כדי להגדיר את הרגעים הגדולים. התינוקת נולדה בשעה טובה, על פניו נראה שהילדה בריאה ושלימה, ילדה יפהפיה ומאירת פנים.
זה היה אחרי שעות ארוכות וקשות, מלוות בייסורים. חבלי לידה. הסיוטים במהלך הלידה תכפו, צירי הלידה היו קשים. והיו גם ייסורי נפש, אפשר לומר פחדים, סיוטים. כי שעתיים לפני כן, שמעה כי נולד תינוק פגוע לאחת מידידותיה הקרובות שהגיעה לחדר הלידה מספר שעות לפניה. רחל עצמה קשורה מאד לעניין, כי כאשר רחל נכנסה כשתכפו ציריה, עוד הספיקה מעט לבלות עימה יחד מספר שעות כואבות, כאשר אז חשה את עוצמת הכאב והלחץ, של חבלי היולדה, שמגיעים עם בוא ילד לעולם.

``לחברתה, לציפי נולד ילד פגוע!``, ``לציפי נולד ילד פגוע``, הלמו עובדות החיים העצובות ברקתה. מיד לאחר הלידה נלקח התינוק מציפי לטיפול. היתכן? מלבד כאב ההשתתפות, פאניקה אחזה בה, מי יודע מה מצפה לה. אצל ציפי זו היתה לידה חמישית, לא ראשונה, כל האחרים היו בריאים. אך מה זה משנה, הכאב הוא כאב, וה...פחד הוא פחד.
גם לאחר שידעה כי הילדה שלה בריאה ושלימה, ברוך השם, המשיכה לכאוב את מכאובי חברתה. יחד עברו את הימים הקשים בבית החולים, כאשר רחל עסוקה בכאבה של חברתה, למרות ההתרגשות והשמחה בה הוצפה, ליבה הלך אל חברתה הקרובה, עימה גם נפגשה בחדר הלידה. שתיים שהגיעו יחדיו, אחת יצאה מבית החולים עם ילד בריא על הידיים, ואחת יצאה כאשר עליה להשאיר תינוק ל``בדיקה ואבחון``.
אבל מחוץ לביה``ח חיכו לה רגעים אחרים, משכיחים.

השמחה בבית רחל היתה עצומה, לא ניתן לתאר את גודל השעה והמעמד. מברקים, טלפונים ומכתבים זרמו מכל עבר, המתנות לקטנה מילאו ``חדרים שלמים``. והשיא הגיע כאשר לאחר מספר ימים נערך ה`קידוש` ברוב עם והמון חוגג. לא היה מי שלא רצה לראות את התינוקת הקטנה והמתוקה, רחל חשה כי אכן אנשים מפרגנים ושמחים בשמחתה, מעין הרע לא ממש חששה בתחילה, שהרי אמרו כבר כי מי שלא מייחס לזה מחשבות, לא ניזוק, אך בכל זאת תלתה על מיטתה את כל הקמיעות, והסרטים האפשריים, בצבע הנכון, אדום. ולאט לאט הבינה כי יש לה כאן סיבה להישמר, כי היא כן חוששת. אוהו כמה חוששת. רחל פחדה להראות ולהיראות עם הקטנה במקומות פומביים, מגוננת עליה לבל תשזוף עין זרה ומיותרת את הפעוטה, הכל כך יקרה לה.

ובביתה של ציפי, הכאב נורא, האחים, ילדיה, ציפו לבוא התינוק. אמנם לא דיברו על כך עם הילדים, אך הם הבינו מקטעי דברים כי שמחה עומדת להתרחש בבית, בעיקר כאשר אמא יצאה באישון לילה לביה``ח, ואז הילדים התרגשו מאד, וחיכו לבואו של התינוק הביתה. ולפתע אמא חוזרת עצובה, מודאגת. ובעיקר, ללא תינוק על הידיים. שקט, הס, בבית לא מדברים על כך. לא שואלים שאלות הכל כה מיסתורי, מתלחשים ביניהם הילדים, שההורים לא מסבירים להם, אבל הרחוב מצביע באצבע. והם, הקטנים, לא מבינים כיצד מתמודדים עם המכה שנפלה עליהם.
לביתה של רחל באו ימים שמחים. ``הילדה`` ברוך השם מפותחת מאד לגילה הרך, צחקנית ואכלנית ועושה את הכל מהר מהצפוי. והחיים ממשיכים. התינוקת צומחת, שיניה הראשונות בקעו, גירגרה קולות מהנאה צרופה, הברות ראשונות, האושר והשמחה מילאו את הבית. הציפו את רחל כמו גאות בים, עוד ועוד. לא ידעה האם שובע מילדתה שהגיעה אחרי שנות מכאוב.
כאשר גדלה עוד קצת נהגה להושיב את הילדה על כסא גבוה בכדי להאכיל אותה, ולתת לה להשקיף על העולם ממרחב מחייה מתאים.
בוקרו של עוד יום שנראה רגיל ומבטיח כמו הימים האחרונים. באותו הבוקר הושיבה, כמנהגה, רחל את הילדה העל הכסא הגבוה לאכול את הקורנפלקס בחלב כפי שאכלה מידי בקר.

מבלי משים התרוממה הילדה בבת אחת ולפתע... היא ניסתה לתפוס סוכריה צבעונית שהיתה מונחת על השולחן הסמוך, ועד שרחל הספיקה להגיע אליה מהכיריים שלידם עמדה, איבדה הקטנה את שווי משקלה התעופפה לה מהכסא וצנחה על רצפת השיש בחבטה עזה.
לרגע איבדה שייני הקטנה את הכרתה, ולאחר שניה התאוששה והחלה לצרוח, הצרחה ניחמה את האם, שהזעיקה בינתיים הביתה את כל כוחות ההצלה האפשריים. והילדה הועברה במהירות לבית חולים.
למרות שמבדיקה ראשונית נראה שלא נגרם לה נזק. רחל כבר לא חשה רגועה כבעבר, משהו העיק על ליבה ולא ידעה מהו.
לאחר בדיקה מקיפה שוחררה לביתה הקטנה, והשלווה חזרה על פניו לשכון בביתה של רחל.
כעבור חודשיים ניסתה הילדה ללכת ונפלה שוב ושוב, לא ניכרו סימני פגיעה מדאיגים. אך בכל זאת היא לא מסוגלת ללכת כמו כולם. לדבר למדה ודיברה באופן רגיל לגילה אך משהו איטי ומתנגן התגנב לקולה, האם בחושיה האימהיים המחודדים הרגישה כי משהו לא כתמול שלשום. ליבה אמר לה כי השינוי נובע כתוצאה מהנפילה, משפחתה שכנעה אותה כי טעות היא, והילדה בסדר גמור. אך לה היתה תחושה שהילדה השתנתה והפכה לאיטית יותר בתנועותיה, פחות ערנית ופחות נלהבת. בהתייעצות עם גדולים החליטה שהיא לוקחת אותה לבדיקות נוספות מקיפות. זאת למרות שהבדיקות עצמן היו קשות ולעיתים מסוכנות בפני עצמם. צריך לזכור שהסיפור התרחש לפני כמה עשורים, ועל אף שהרפואה כבר היתה מפותחת, בכל זאת השכלולים של היום לא היו אז.

חודשיים ארכו הבדיקות המקיפות ורק קיצורי תורים באמצעות אנשי חסד גרמו לה לקבל את התשובות מהר יותר.
וכאשר אלו הגיעו, הספקות הופרכו והפכו לעובדות. בניגוד למה שנראה, הילדה אכן נפגעה בנפילה הקשה. מה שלא ראו מיד התפתח רק עם הזמן. מדובר אכן בפגיעה מוטורית של הילדה. הפגיעה עלולה גם לשבש בעתיד את מוקדי התגובה שלה, האינטליגנציה והקורדינציה.
נקל להניח מה עשתה הידיעה הזו לבית שהמתין זמן כה רב לבואה של הילדה שהיתה פעם מאירת פנים.
שוד ושבר השתרר בבית, מועקה ירדה על רחל ועל חייה. בהילוך איטי חלפו התמונות מול עיניה, אחורנית, אל הימים בהם הסתובבה בבית הריק. חוזרות התמונות, אל הלילות הלבנים, אל הכרים הרטובים, אל הגעגועים אל בכיו של ילד בבית, אל הטפולים הרפואיים עד שריחם עליה הקב``ה ונתן לה את שייני שלה. ועתה מה תעשה בה?

יאוש התגנב לליבה האם אישיותה מספיק חזקה ללכת איתה את הדרך הקשה בה הולכים הורים עם ילדה כזו? והיא ידעה היטב במה מדובר.
מיד עמדה מולה דמותה של חברתה ציפי, כיצד היא הולכת עם העגלה והילד הפגוע מבצבץ מתוכה מכוסה כולו, עטוף בשמיכות וכובעים, כדי שפגיעתו לא תוכר. מה עליה לעשות כעת כיצד תמלט מגזר הדין. האם עליה להיאבק כעת כל חייה עם ילדה פגועה שלא טעמה עוד את טעם החיים, על אף שנולדה בריאה ושלימה. האם עליה להפוך למטפלת של ילדה מוגבלת בכוחה ובשכלה. ואולי עדיף למסור אותה לאותם מקומות שבם מטפלים בילדים מסוג זה, התגנבה לא אחת המחשבה.
חשתי כי עולמי חרב עלי לגמרי, מספרת לי רחל, מה עלי לעשות לא ידעתי כלל כיצד מתחילים בכלל להתנהג עם ילדה כזו.
ולאחר דין ודברים, קשה מאד, ביני לביני. לקחתי על עצמי את המשימה הגדולה ביותר של חיי, הצלת בתי. הילדה הזו תגדל בביתי, לא אתבייש בה, אתן כל אשר אוכל כפי שחלמתי לתת לה כילדה בריאה, ומי יודע, אולי אולי יתרחש נס.

המלחמות הפנימיות היו קשות מנשוא, ככל שעברו השנים מצבה הלך והידרדר. בעלה של רחל רצה מאד להכניס את הילדה לאחד המוסדות הפרטיים הטובים. שם, טען, יקדמו אותה הרבה יותר, והיא תהיה בחברת ילדים. אבל רחל היתה חזקה, דבקה בהחלטתה. לא חולמת להיפרד מביתה ולו ליום אחד, ובינתיים נולד לה ילד נוסף. בן בריא ושלם אותו גידלה באותה מסירות , אך את שייני שלה לא תנטוש.
דוקא ציפי היתה זו ששכנעה את חברתה לנסות להכניס את הילדה למקום מיוחד שם תגדל להיות עצמאית וייטב לה. אולי שם דוקא תקבל מרחבים ודרכי התמודדות עם החיים ועם מגבלותיה.

בגיל 12 הפכה שייני למרדנית, ההתקדמות היתה איטית מאד. ילדה מפונקת מאד, שכל עולמה של האם חג סביבה, ולאחר התיעצויות התקבלה ההחלטה הכואבת לנסות לשקם אותה מחוץ למסגרת הביתית.
שייני גרה בהוסטל עם בנות בגילה, אמא ואבא באו לבקר אותה, והיא נראתה מאושרת, אהבה מאד את המקום ובסופי שבוע שהתה בביתה. בימי שני חזרה להוסטל ועם הזמן ביקשה כבר לחזור כבר בימי ראשון בבקר לחברותיה, לשגרת המקום. רחל ראתה בכך תחילה פגיעה במסירותה, לבסוף הבינה כי כך ייטב לה וגם לבת שהיא כה אהבה. שייני התקדמה. למדה לכתוב, ובכתב הילדותי מעט שלה כתבה במין יומן על שיגרת יומה בהוסטל, שלחה לאמא שלה מכתבים מרגשים, ודוקא שם הלכה והתקדמה ללא הסבר הגיוני בכלל. הליכתה השתפרה, היא הפכה לעצמאית כמעט לגמרי, אולי התרחש נס חשבה לעיתים רחל? היתכן? מה קרה לה פתאום.

ההתקדמות היתה כה מהירה ויפה עד שכאשר מלאו לה 17 התייעצו ההורים עם גדולים ורופאים האם לאפשר לה להינשא. והתשובה היתה למרבה ההפתעה חיובית!
הוחלט לחפש לה בשקט זיווג מתאים. כן, אולי ניחשתם, הבחירה נפלה עד מהרה, על ה...בן של ציפי... מסתבר כי גם הוא עם השנים קיבל את הטיפולים הטובים ביותר, והוברר כי הפגיעה לא היתה קשה כפי שאובחנה בתחילה. המצב, מתברר, היה טוב יותר, ממה ששיערו מלכתחילה.

הנכד המשותף של רחל וציפי, ילד מקסים. המעגל נסגר, שתי האמהות אמונות לעזור בגידולו, למרות ששייני עמדה על כך שהיא לבדה תטפל בו ותגדל אותו. והיא עשתה זאת בכבוד. כאשר לנגד עיניהם התמהות של ההורים משני הצדדים מתברר כי `הילדה` הלכה והתפתחה גם אחרי החתונה, התינוק שבא, אגב, שנתיים אחרי החתונה, נתן לה זינוק גדול קדימה. כדי שהכל יבינו כי נפלאות - ונסתרות - דרכי ההשגחה. עתה חזרה רחל והגתה במחשבה כי כל הנפילה לא באה אלא כעצה אלוקית כדי שהשידוך שהיה צריך להגמר, אכן יסתיים בחיוב. ועוד הגתה במחשבה המוזרה על שתיים, שתי ידידות, שמגיעות יחדיו לחדר הלידה, ויוצאות כמעט יחדיו לדרך חיים שהן לא יודעות כי תפגיש אותם ביחד, כדי לחבר בין שני הילדים הרכים שהגיעו יחדיו לעולם, כאשר כל אחד מהם עובר את דרך ייסוריו בצורה אחרת, ורק כאשר הפאזל מושלם מבינים כל הנוגעים בדבר מה בעצם התרחש כאן ולמה.

רציתם לדעת מה קרה לילד שילדה שייני, ובכן, לפני כחודש חגגו לו בר-מצוה, ילד בריא ומוכשר מאין כמוהו, שיד אם אוהבת טיפחה אותו, וכולו זעקה אחת גדולה, כי ליהודי אסור להתייאש.