"אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום (רש"י: שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום), ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע (רש"י: ונתעלמה ממנו - שהמשביע אברו בתשמיש - רעב ומרבה תאוה)".


מימרה זו נמצאת גם במסכת סוכה דף נב ע"ב
"אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב, שנאמר (הושע יג, ו) כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ {שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי}".
והתוספות ותוספות הרא"ש שם הוכיחו מהמעשה בדוד שהפירוש כדברי רש"י בסנהדרין, ולא כרש"י בסוכה שכתב: "משביעו - בתשמיש. רעב - גופו חסר כח, ורעב לעת זקנה. שבע - בכח שלם".
וכן פירש הראב"ד בבעלי הנפש.
וכן משמעות המסילת ישרים פרק יג: "לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאוה הזאת ומשם יכול להמשך אל האסור, וכמאמר רבותינו ז"ל: אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו, שבע".

גם המהרש"א בסוכה שם ביאר כתוספות.
ודלא כמהרש"א על העמוד שלפני כן, במסכת סוכה דף נב ע"א "שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כה) אם רעב שנאך (רש"י: יצרך הרע רעב ותאב לעבירה) האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך".
וכתב המהרש"א: "ועוד נראה לפרש ע"ד שאמרו לקמן אבר אחד יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, ואמרו יצה"ר שמאל דוחה וימין מקרבת וז"ש אם רעב שונאך תן לו קצת תאוותו".
משמע מפירושו שדוקא 'מרעיבו' הוא שממלא תאוותו, כלומר שמרעיבו מהזרע, ודוקא אז הוא שבע.