אשכול: ההיסטוריה של ווינג צון

יש לווינג צון היסטוריה רחבה רוב המידע שכתוב פה זה מספרים ומהמורה של המורה שלי

כמו לעץ גם לווינג צון יש שורשים ומשם מתחיל הסיפור שלנו במנזר שאולין

מנזר השאולין
לפני יותר מ-250 שנים, במהלך שלטונו של יונג צ’נג (1723-1736) משושלת צ’ינג, פרצה שריפה במנזר השאולין כאשר היה תחת מצור של חיילי הממשלה המנצ’ואית. המקרה גרם להתפתחות של שתי גרסאות שהועברו בקרב שתי קבוצות של אנשים בסין. גרסה אחת, שסופרה בקרב החברות הסודיות (שבטיות), מספרת שהמצור על מנזר שאולין הובל ע”י בכירים בממשלה המנצ’ואית ובמיוחד צ’אן מאן יו, וונג צ’אן מאי, וצ’ונג קינג צ’או, שנעזרו בעריקים מהמנזר ובעיקר אחד ששמו מא נינג יִיִ, שהצית את המנזר מבפנים בתור נקמה על כך שסולק מן המנזר. לפי הסיפור, רק 5 נזירים ברחו מההריסות. . מאוחר יותר הם ברחו וארגנו קבוצות סודיות שמטרתן הייתה אחת-סילוק שושלת צ’ינג מהשלטון.
גרסה נוספת לסיפור, שסופרה בקרב אמני הלחימה בדרום סין, מראה התרחשויות שונות לסיפור חוץ מכך ששריפה הרסה את המנזר. גרסה זו מספרת שמספר הניצולים היה יותר מ-5 ושמותיהם היו שונים מהשמות שסופרו בקרב החברות השבטיות.נאמר שבזמן השריפה במנזר השאולין, שנהרס עקב בגידה, רוב הנזירים והתלמידים הלא מגולחים שהיו מיומנים באומנות לחימה נרצחו או נשרפו למוות. עם זאת הרבה לוחמים מיומנים ברחו מהאסון. בין הבורחים היו חמישה מורים בכירים, מנהיגיהם של חמש שיטות שאולין- המאסטרית הבודהיסטית נְג מוּי, מאסטר צ’י שין, מאסטר פּאק מֵיי, מאסטר פונג טו טאק ומאסטר מיו הין ותלמידיהם, חלק גדול מהם התפזר והתחבא.
אחד המאסטרים מן המנזר, מאסטר צ’י שין, אב המנזר, שאימץ אליו את המספר הגדול ביותר של תלמידים במנזר לפני השריפה הוביל אותם להילחם נגד המנצ’ואים, מה שהוביל לכך שהמאסטר צ’י שין ותלמידיו הבכירים היו מבוקשים בידי הממשלה המנצ’ואית. בעקבות מוניטין זה, פיזר אב המנזר את תלמידיו והתחפש לטבח בקבוצת אופרה שנדדה על אוניה אדומה.
מאסטרים אחרים כמו מיו הין ובתו מיו צוי פה, התחבאו לזמן מה בקרב שבטי מיאו ויאו שנמצאו בין המחוזות סצ’ואן ויונן, אך מאוחר יותר טיילו ברחבי סין והוסיפו פרטים אגדיים לסיפור שיש בידינו, והידועות ביותר היו “פונג סאי יאק מציב למגן אתגר-להשתתף בטורניר” ונג מוי הורגת את לי פא שאן על ערימות פריחת השזיף”.

נג מוי יוצרת סגנון חדש של לחימה
המאסטרית הבודהיסטית נג מוי הייתה האישה היחידה במנזר השאולין, והייתה המבוגרת מכל החמישה. היא הייתה יותר סובלנית כלפי הממשלה המנצ’ואית מאשר אחיה הנזירים וחסידיה צמאי הדם (למרות שהסכימה כמובן, להשתמש בכוח פיסי אם קם הצורך לשמור על הצדק). נג מוי טיילה בסין אחרי הריסת המנזר, נחושה שוב לא להתערב בענייני יום-יום. בהתחלה היא התיישבה במקדש העגור הלבן, בהר טאי לוינג, איזור עם אוכלוסיה מדוללת בין המחוזות סצ’ואן ויונן. שם, בהיותה מוטרדת לעיתים רחוקות, התרכזה נג מוי בזֶן בודהיסטי-כת בודהיסטית שהוקמה ע”י בודהידהרמה בזמן המלכויות הצפוניות הדרומיות בסין. נג מוי התאמנה גם באומנויות לחימה, כתחביב האהוב שלה. כמו אחיה הנזירים שהופרדו אחד מהשני, נג מוי מעולם לא שכחה את החוויה המרירה בשריפה במנזר השאולין, ואת העריקים הבוגדניים שעברו לצד של הממשלה המנצ’ואית. חוץ מזה, הייתה לה דאגה נוספת-כיצד יוכלו היא ואחיה הנזירים להגן על עצמם מפני העריקים המיומנים והממשלה. היא הבינה את הקושי בהתגברות על העריקים, שהתמחו ברוב הטכניקות של מנזר השאולין. בזמן ההוא היא גברה עליהם רק בכך שהתאמנה על הטכניקות יותר מהם, אולם הידע התיאורטי שלה ושל העריקים היה שווה, והיא חששה שיום אחד כוחה יכזיב אותה מול העריקים הצעירים והחזקים. מכאן, הדרך היחידה להביס את העריקים הייתה ליצור דרך חדשה של לחימה שתגבור על הטכניקות הקיימות של מנזר השאולין. אבל מה? ואיך? אלה היו השאלות שהטרידו את נג מוי בעת ההיא. ההזדמנות שלה הגיעה יום אחד, כשהייתה עדה לקרב בין שועל ועגור פרא ענקי. השועל רץ מסביב לעגור במעגל, מקווה שתקרה לו ההזדמנות להטיל על העגור מכה קטלנית. העגור נשאר במרכז המעגל מסובב את פניו כל הזמן לכיוון השועל, ובכל פעם שהשועל התקרב לעגור בכדי להכות עם כפתו ושיניו, העגור הטה את התקפתו עם אחת מכנפיו, ובו בזמן תקף את השועל עם מקורו. השועל הערמומי ניצל את מהירות הריצה שלו והתאמץ ליזום התקפות-פתע באמצעות כפותיו. ניתן להבין כי הקרב נמשך די הרבה זמן תחת צפייתה של נג מוי. איזה צד ניצח אינה השאלה החשובה. עם זאת, הקרב נתן לנג מוי “טיפ”-השראה ליצירת שיטת לחימה חדשה.

יים ווינג צון
העלמה יים ווינג צון, ילידת מחוז קוואנגטאנג, נשארה לאחר מות אמה עם אביה-יים יִיִ, תלמיד שאולין לשעבר. כבר בגיל צעיר התארסה לאדון לוינג בוק צ’או, סוחר מלח ממחוז פוקיין.
ים יי, אשר למד מספר מטכניקות השאולין, התעקש לשמור על ערכי הצדק אם קם הצורך בכך, עובדה אשר גרמה לו לבסוף להיות מעורב במקרה אשר נגרר למשפט.
הוא ברח ממעצרו, ולקח עמו את בתו ווינג צון על עבר הגבול הניצב בין המחוזות סצ’ואן ויונן. יחד הם השתקעו למרגלות ההר טאי-לוינג, והתפרנסו ממכירת טופו.
ווינג צון גדלה להיות בחורה פיקחית, פעילה ויפת תואר. אישיותה המושכת מהר מאוד גרמה לה לבעיות. באזור בו התגוררה ווינג צון היה בריון סביבתי, ששמו היה וונג, שהיה ידוע בהתנהגותו. בגלל שהיה מיומן באומניות לחימה, וכוחו של בית המשפט היה חלש באזור הספר המרוחק בו גר, לתושבי המקום לא היה מה לעשות בנוגע אליו. נמשך ע”י יופייה של ווינג צון, הוא ביקש את ידה, ואיים שאם תסרב הוא יתחתן אתה בכוח. אביה של ווינג צון היה זקן, והיא הייתה חלשה, כך שהם חיו בפחד יום-יומי, ולא ידעו מה לעשות.
בינתיים, המאסטרית הבודהיסטית נג מוי, שבאותו זמן חיה במקדש העגור הלבן במורדות ההר טאי לוינג, הייתה באה לשוק בכפר מספר פעמים בחודש בכדי לקנות מצרכים יום-יומיים. בכל פעם שעברה ליד יים יי ומרכולתו הייתה קונה ממנו קצת טופו, וכך הכירו אחד את השני. יום אחד, כאשר באה לקניותיה, הבחינה פתאום במבטם המוזר של האב וביתו. לבקשתה, הם סיפרו לה על צרותיהם. סיפורם הצית מחדש את תחושת הצדק אצל נג מוי, שהייתה נחושה לעזור לווינג צון, לא ע”י הבסת הבריון בעצמה (מה שהיה בשבילה פשוט מאוד) בגלל שלא רצתה לחשוף זהותה, ובגלל שזה יהיה קרב לא הוגן-נזירת קונג-פו מפורסמת כנגד בריון מקומי באיזה כפר מרוחק. היא חשבה על פתרון לבעייתה של וינג צון. היא החליטה לקחתה למנזר שלה וללמד אותה את אומנות הלחימה. לחימה לא הייתה זרה לווינג צון, מאחר ואביה גם היה לוחם. היא לא למדה אומנות זאת ממנו מכיוון שעוד לא קם הצורך. תחת השגחתה הצמודה של מאסטרית מוכשרת, תוך שימוש בחוכמתה האישית והרבה עבודה קשה היא הגיעה מהר מאוד ליכולת גבוהה בתוך שלוש שנים של אימון עם נג מוי.
יום אחד, אמרה נג מוי לווינג צון, שהיא שולטת במיומנות הקונג-פו, ושהיא יכולה לחזור לכפר, לאביה, ולהתמודד עם הבריון ע”י הבסתו. מיד שירדה מן ההר, חזר והטריד אותה הבריון. אך בפעם הזאת, במקום לברוח ממנו, הציעה לו ווינג צון להלחם נגדה. הבריון הופתע, אך הסכים להזמנת הקרב, מאחר והוא סמך על כוחו הפיזי שלבסוף יגרום לו לנצח את ווינג צון ולזכות בה לאישה. אבל, העניינים לא התפתחו כפי שהוא צפה אותם. הוא הופל שדוד, ואף פעם לא חזר להטריד את ווינג צון. לאחר שניצחה את הבריון, המשיכה ווינג צון להתאמן באומנות הלחימה. מצד שני, נג מוי, שמצאה את החיים על ההר משעממים החליטה לצאת לטיול תיירותי בארץ. אך לפני שעשתה זאת, הזכירה לווינג צון לשמור על דרך השאולין ולהזהר כשהיא בוחרת יורש, בכדי שלא תיפול השיטה לידיים לא ראויות.
וונג ווה בו

ווינג צון נישאה לבסוף למי שהובטח לה לפני שעברה למקום מגוריה של נג מוי-לוינג בוק צ’או, והצליחה ללמדו את השיטה החדשה שלמדה מנג מוי. כנראה שבעלה למד שיטה אחרת לפני הנישואים שלהם, כי הוא נראה מתרגל אומנות לחימה בזמנו החופשי. בהתחלה, דיברה ווינג צ’ון עם בעלה הרבה על תיאוריות השיטה שלה, אך הוא לא שם לב אליה והתייחס אליה כאל אישה חלושה, אך לאחר שכל פעם שהם התאמנו ביחד והיא ניצחה אותו, הוא הבין שהיא לא אישה צעירה וחלשה, אם כי מאסטרית לחימה מיומנת. מאז, הוא העריץ את הטכניקות של אשתו, והיה מתאמן איתה לעיתים קרובות. הוא גם קרא לשיטה של אשתו “ווינג צון” לכבודה.
מאוחר יותר העביר לוינג בוק צ’או את הטכניקות של וינג צון ללוינג לאן קוואי, מרפא בצמחים, שמעולם לא טען ליכולות קונג פו כלשהן. בגלל זה אפילו קרוביו וחבריו הטובים ביותר לא ידעו דבר על יכולות הלחימה שלו. אלו נתגלו כאשר הרחיק קבוצת לוחמים שנטפלו ללוחם יחיד. הוא לעולם לא התרברב ביכולותיו מאחר וזכר את דברי המורה שלו שאמר לו לא לעשות את יכולות הווינג צון ציבוריות.
וונג ווה בו ולוינג יי טיי

היה זה הכרחי לשכתב את ההיסטוריה של ווינג צון אם לוינג קוואי מעולם לא היה מראה את יכולות הווינג צון שלו לאף אחד. אך למרבה השמחה, הוא כן העביר את יכולותיו לוונג ווה בו, שחקן ששיחק תפקיד של “גיבור” בלהקת אופרה. בזמן ההוא, להקות האופרה היו ידועות בתור “חסידי האוניה האדומה”. וונג ווה בו היה אחד מחסידי האוניה האדומה בזמן שפגש בלוינג לאן קוואי, שקיבל אותו כתלמיד. לוינג לאן קוואי מעולם לא התכוון לקחת תלמיד, אך מאד התרשם מאופיו ויושרו של וונג ווה בו וקיבלו כתלמידו בכל זאת.
היה זה ברור שרוב חסידי האוניה האדומה ידעו את אומנות הלחימה. בהופעות שלהם, היה עליהם לשים איפור כבד, שגרם לכך שהם לא זוהו. זאת הסיבה שהרבה מחסידי מנזר השאולין התחפשו כחסידי האוניה האדומה בכדי לשמור את זהותם בסוד מן הממשלה המנצ’ואית. דוגמא טובה לכך הייתה מאסטר צ’י שין, אחד מחמשת המאסטרים שברחו מהשריפה במנזר השאולין.
מאסטר צ’י שין, שברח מהמצור על מנזר השאולין שהטילו החיילים המנצ’ואים התחפש כטבח של האוניה האדומה בכדי להימנע ממעצר, אך היה קשה לשמור על סוד. במוקדם או מאוחר, אדם מגלה את סודו למי שהוא חושב כנאמנים, ומאסטר צ’י שין לא היה יוצא דופן. זהותו גולתה, לבסוף למספר חסידי האוניה האדומה שהיה להם חוש צדק טוב. הם, מצידם, לא הודיעו לממשלה על קיומו של “פושע מבוקש”, להיפך, הם ניסו, והצליחו, להגן עליו בכמה אירועים מסוכנים, מכיוון שהיו מן האנשים ההגונים ששנאו את הממשלה המנצ’ואית וחתרו תחתיה ע”י ארגון חברות סודיות שמטרתן הייתה להפילה. בגלל זה, מאסטר צ’י שין הפך לגיבור שלהם. הוא לימד אותם את שיטת מנזר השאולין, בכדי להכין אותם להילחם בחיילי הממשלה המנצ’ואית. בין תלמידיו של צ’י שין היה אחד שראוי להזכירו, בשם לוינג יי טיי. הוא לא היה שחקן באופרה, אם כי מלח באוניה האדומה שהשתמש במוט ארוך בכדי לנווטה.
מכל הטכניקות שצ’י שין לימד, האהובה על לוינג יי טיי הייתה הטכניקה של שימוש במקל ארוך. למזלו של לוינג יי טיי, מאסטר צ’י שין היה מומחה בטכניקת מקל ארוך, והוא חשב שללוינג יי טיי מגיע ללמוד את הטכניקה הזו. ועכשיו חזרה לוונג ווה בו, שעבד באופרה על האוניה האדומה בה לוינג יי טיי היה המשיט. וונג ווה בו העריץ את טכניקת השימוש במקל ארוך של לוינג יי טיי, שמצידו העריץ את טכניקות הווינג צון של וונג ווה בו, כך שלשניהם היה מה ללמוד איש מרעו, כמו כן, גם מה ללמדו וכך הם החליפו טכניקות אחד עם השני. כתוצאה מכך, הפך לוינג יי טיי יורשה של שיטת הוינג צון שאימצה שיטת שימוש בכלי נשק- מקל ארוך, בתוספת לטכניקות השימוש בסכינים. בזמן שלוינג יי טיי ווונג ווה בו עזרו אחד לשני ללמוד את הטכניקות, הם הבינו שהם יכולים לשפר את הטכניקות שלהם ע”י שימוש במה שלמדו. לדוגמא, הם הבינו כי יוכלו לשפר את טכניקות השימוש במקל ארוך באופן משמעותי אם ישלבו בהם חלקים מהוינג צ’ון. לאחר מכן הוסיפו לטכניקות המקל הארוך את דרך האימון של “צ’י סאו” (“ידיים דביקות”) והמציאו סדרה חדשה של טכניקות-”מקלות דביקים” (צ’י קוון). יותר מכך, בכדי לשפר את יעילות האימון במקל ארוך הקטינו את המרחק שין שתי הידיים המחזיקות את המקל, והחליפו את צעדי ההתקדמות של טכניקות המקל באלה של הווינג צון.

לוינג ג’אן, “המלך של ווינג צון”
לוינג ג’אן לחם באינספור קרבות, ומעולם לא הפסיד.
בגיל מבוגר העביר לוינג יי טיי את אומנות הוינג צון והמקל הארוך ללוינג ג’אן, רופא מפורסם שגר בפאטשאן, אחת מארבע העיירות במחוז קוונגטאנג שבדרום סין. פאטשאן הייתה ממוקמת בצומת דרכים חשובה, ליד נהר הפנינה, והייתה מרכז מסחרי חשוב, שהיה מיושב בצפיפות ע”י פקידי ממשלה, סוחרים עשירים, עובדים ואנשים פשוטים.
לוינג ג’אן, בעליה של בית מרקחת בעיר זו, גדל במשפחה טובה והיה מתורבת, עדין ומנומס. חוץ מכך שבבעלותו היה בית מרקחת ברחוב מקלות האכילה בפאטשאן, הוא גם הציע שירותים רפואיים לתושבי העיר. הוא היה מיומן מאוד במה שעסק בו, וחנותו שגשגה. בזמנו החופשי, נהנה לוינג ג’אן מספרות, ובצורה די מפתיעה, מאומנות הלחימה, ובתחום זה היה בררן בבחירת מורה-דרכו. חוץ מזה, הוא לא אהב את השיטות שהיו תוקפניות ועיקרן היה כוח, אך גם לא אהב את השיטות שרק נראו טוב, ובזמן פעולה לא עבדו. מה שהוא רצה היה ללמוד שיטה שהתעקשה על פרקטיות ושימוש נבון של כוח תחת מעטה של פשטות. השנים חלפו, והוא עוד חיכה למורה המושלם שיבוא עם השיטה המושלמת. ההזדמנות שלו הגיעה כשפגש את לוינג יי טיי. הוא למד ממנו את שיטת הוינג צון. מהר מאוד זכה לוינג ג’אן בתואר “מלך הווינג צון”. התהילה שלו הביאה לו הרבה מתמודדים שטענו לכתרו, שהכריחו אותו להגן על תוארו. מהר מאוד הבינו שיש סיבה טובה לכך שהתואר אצלו.
בכל מקום ששמעו את שמו, זכרו גם את תוארו “מלך הווינג צון”, ואת המקרים בהם ניצח את הטוענים לכתרו. בימים אלה, אנשים מהדור הקודם עדיין מדברים בהתלהבות רבה על מעשיו הנועזים.


“ווה איש העץ”, לוינג צון, ו”ווה, חלפן כספים”

לוינג ג’אן לא דגל בלימוד אומנויות לחימה במקצוע, אך עניינו האישי באומנות הלחימה דחף אותו לאמץ אליו מספר תלמידים, בהם שני בניו, לוינג צון ולוינג ביק. הוא לימד אותם כל יום אחרי שסגר את בית המרקחת שלו. בין תלמידיו של לוינג ג’אן היה אחד שכינויו היה “ווה איש העץ”. הוא קיבל כינוי זה בגלל זרועותיו החזקות, שהיו קשות כעץ. לעיתים קרובות היה שובר מוטות עץ עבים באמונים על בובות עץ, וכל ערב היה מתאמן עם לוינג ג’אן וחבריו לקבוצה.
ברחוב בו התאמנו, ליד בית המרקחת, היה תאו של חלפן הכספים, צ’אן ווה שן, שכינויו היה “ווה חלפן הכספים”. היה בו רצון עז ללמוד קונג פו, והוא היה נחוש לעקוב אחרי מאסטר קונג פו מפורסם. מאחר ותאו היה צמוד לבית המרקחת של לוינג ג’אן, שאת התנהגותו ומיומנות הקונג פו שלו הוא העריץ, הוא כמה לבקש מלוינג ג’אן לקבלו כתלמיד. אך בגלל שלוינג ג’אן היה אדם מכובד ממשפחה מכובדת, ובד בבד בעל חנות עשיר, ווה חלפן הכספים התבייש מאוד לבקש בקשה שכזו. חוץ מזה, הוא לא ידע אם לוינג ג’אן יקבלו. בכל מקרה, נחישותו ללמוד קונג-פו והכבוד שרחש ללוינג ג’אן נטעו בו הרבה תקווה.
בכל סוף יום עבודה, כאשר הרחובות היו שקטים, ווה חלפן הכספים נהג להתגנב למפתן הדלת של בית המרקחת של לוינג ג’אן, להציץ דרך החרך של הדלת ולראות את לוינג ג’אן מלמד קונג פו. מר לוינג ג’אן נהיה האליל שלו. כל תנועה של רגליו וידיו של לוינג ג’אן נלמדו בזהירות ע”י ווה חלפן הכספים, והותירו בו רושם עמוק. בכל יום נחישותו ורצונו ללמוד קונג פו גברו. כך שיום אחד, החליט שזה הזמן לבקש את הבקשה היחידה שהייתה במוחו הרבה זמן. הוא אזר אומץ, ודיבר עם לוינג ג’אן. לוינג ג’אן סירב, כמו שצפה חלפן הכספים ובעדינות. חלפן הכספים חשב על דרך אחרת להגשים את בקשתו.
יום אחד, כאשר לוינג ג’אן לא היה בחנותו, הביא לשם ווה איש העץ זר כשרק בנו של לוינג ג’אן היה שם חוץ מהם. הסתבר שהזר היה ווה חלפן הכספים, שבמשך זמן רב למד ווינג צון ע”י הצצה בחרך דלתו של לוינג ג’אן. הייתה תחושב של התנשאות בחדר האחורי של בית המרקחת, אז לוינג צון הציע שהוא והזר יילחמו אחד נגד השני קרב-אימון בכדי לבדוק עד כמה למד הזר ע”י הצצה. לוינג צון מעולם לא עבד קשה כמו ווה חלפן הכספים. במגע הראשון ביניהם, שנגרר לצ’י סאו (“ידיים דביקות”) הבין ווה חלפן הכספים שיריבו נפל ממה שהוא ציפה ממנו. בטעות דחף ווה חלפן הכספים את לוינג צון כל כך בכבדות עד שהוא (לוינג צון) נפל בחוסר אונים על הכורסה היקרה של אביו, ושבר את אחת מרגליה. מקרה זה הפתיע את שלושתם, והם דאגו שיענשו בכבדות ע”י לוינג ג’אן על כך ששברו את הכורסה היקרה שלו. מהר מאוד הם ניסו להסתיר את הנזק שנעשה לכיסא.
אימוצו הסופי של ווה חלפן הכספים כתלמיד ע”י לוינג ג’אן
בלילה ההוא, כאשר חזר לוינג ג’אן לחנותו, ציפה, כרגיל לנוח על הכורסה האהובה עליו אחרי ארוחת הערב. להפתעתו, הוא מצא את הכורסה נוטה באופן חמור לאחד הצדדים, נופלת-לא נופלת על הרצפה. לוינג ג’אן חקר את המקרה ואת בנו, שסיפר לו את כל הפרטים. כששמע לוינג ג’אן את המקרה, זימן אליו את תלמידו ווה איש העץ, וחקר אותו על חברו, חלפן הכספים, שלמד ממנו קונג פו, ושכל ערב הציץ מבעד לחרך הצר ולמד ממנו בעקיפין. מייד לאחר מכן שאל לוינג ג’אן את ווה איש העץ לקרוא לחברו. התלמיד ווה זכר שאסור היה ללמד אחרים קונג פו מבלי לקבל אישור מהמורה. במחשבה שייענש על כך אמר ווה איש העץ לחברו לברוח לעיר המולדת שלו, במקום לעשות מה שביקש ממנו המורה שלו. כאשר ווה איש העץ חזר בגפו, ביקש לוינג ג’אן הסבר. כששמע את הסיבה, הבין לוינג ג’אן כי תלמידו הבין אותו באופן שגוי., אז הוא אמר לווה שהוא רוצה לראות כמה ידע רכש חברו בווינג צון קונג פו, ועד כמה מוכשר הוא. מאושר, קרא ווה איש העץ לחברו, שהדגמה קצרה שלו הספיקה ללוינג ג’אן לקבלו כתלמיד.


צ’אן ווה שון, מורו הראשון של ייפ מאן

אע”פ שווה חלפן הכספים לא חונך כראוי, הוא התקדם במהרה בלימוד שיטת הוינג צון ממורו לוינג ג’אן, בגלל שקדנותו ונחישותו. בגלל שהיה סוחר בשוק, היה קרוב לאנשים ממעמדות נמוכים שאהבו להילחם. כך היו לווה יותר הזדמנויות ליישם את מה שלימדו לוינג ג’אן. מהר מאוד הגיעו המוניטין שרכש לעצמו ווה חלפן הכספים לאוזניהם של פקידי הממשלה המנצ’ואית. בזמן זה שלטו המנצ’ואים בסינים במשך יותר ממאתיים שנים, ולאט-לאט נטמעו בתרבות הסינית. המחסום בין הגזע המנצ’ואי והגזע ההאני (הסיני) הלך ופחת, כאשר יותר ויותר סינים עבדו בשירות הממשלה המנצ’ואית-ממשלת צ’ינג. מן הצד השני, המנצ’ואים, שכאמור, שלטו על הסינים במשך יותר מ-200 שנים נהנו מדרך החיים הסינית, כך שהפכו לגזע מושחת. כתוצאה מכך, פלישת מדינות זרות לסין גברה משנה לשנה. איבוד שטחים, ופיצויים לתוקפנות בכסף הביאו להחלשה ניכרת של סין. אחת הדרכים לשחזר את כוחה של סין הייתה לחזק את צבאה. כלומר, לחזק את הצבא המנצ’ואי-”חיילי שמונת הדגלים”. בגלל זה, הוזמן ווה חלפן הכספים לשמש כמדריך ראשי לחיילי שמונת הדגלים-משרה מכובדת ומוערצת. עם זאת, בגלל שהיה תלמידו של לוינג ג’אן, ווה חלפן הכספים לא החשיב לימוד וינג צ’ון לחיילים המנצ’ואים ככבוד גדול. כמו מורו, הוא דגל בלימוד ווינג צון כתחביב בזמן הפנאי, ולא כמקצוע. הוא אפילו לא בנה לעצמו אולם למטרת לימוד וינג צון, הוא השכיר אחד. במהלך כל 36 השנים שלימד קונג-פו, אימץ בסה”כ 16 תלמידים, שאחד מהם היה בנו, צ’אן יו מין. צ’אן יו מין היה תלמיד לא יציב, שפונק יתר על המידה בידי הוריו והשתמש בוינג צון לפשעים, למורת רוחו של אביו. בגלל זה, היסס אביו אם ללמדו את הטכניקות הגבוהות ביותר של השיטה, אז במקום ללמד אותו, הוא לימד את כלתו. כתוצאה מכך, אשתו של צ’אן יו מין הייתה בהרבה יותר מיומנת ממנו, והוא למד ממנה את מה שלא למד מאביו. עם זאת, הוא היה מומחה בטכניקה אחת, שהייתה, השימוש במקל ארוך. היכולת הגבוהה שלו באה לידי ביטוי בכך שהוא זכה בתואר “מלך המקל של שבעת המחוזות” שהוענק לו בעקבות ביצועיו המרשימים ב”טורניר אומנויות הלחימה של שבעת המחוזות”. לאחר הטורניר הוענק לו מקל, עבה כזרועו, שעליו חרוט “מלך המקל של שבעת המחוזות”. לאחר שקיבל את המקל הזה, שם אותו על השער של אולם האימונים שלו בכדי למשוך אליו תלמידים.
ונחזור לווה חלפן הכספים. בין תלמידיו, הראוי ביותר לציון הוא נג צ’ונג סו, תלמידו השני, שלמד ממנו את כל מה שידע, ונעשה עוזר שימושי עד מותו של ווה חלפן הכספים.
בשנים האחרונות שלו, כאשר היה כבר בן 70, ווה שכר את המקדש הקדמון של שבט ייפ מסוחר עשיר כמקום ללימוד ווינג צון. במקדש זה הוא אימץ אליו את התלמיד האחרון שלו, שבזמן ההוא היה בן 13 שנים. הוא היה מיועד להיות יורש השיטה, וזה שיפיץ אותה מעיירה קטנה לכל העולם. אך ווה חלפן הכספים לא היה מודע לזה. עם זאת, הוא הורה לתלמידו השני, נג צ’ונג, לדאוג לילד הזה, אחיו הצעיר ביותר למשפחת הקונג פו. לאחר מותו של ווה חלפן הכספים, הגיעה תקופה בה שיטת הווינג צון הפסיקה להתפתח, בזמן המהפכה בסין. בזמן זה, אף אחד מהתלמידים לא הראה רצון להעביר את השיטה לדור הבא, והם היו עסוקים מדי בעניינים שלהם. חובה זו נפלה על כתפיו של התלמיד הצעיר ביותר, ששמו היה ייפ. רק כאשר הגיע ייפ לגיל 56 התחיל ה”רנסנס” של שיטת הווינג צ’ון, והיא חזרה להתפתח. ייפ האיץ התפתחות זו, והביא את השיטה לתור הזהב. לבסוף, הוא נהיה לגראנד מאסטר הבלתי מנוצח של ווינג צון. שמו, גדול ומכובד יותר משל קודמיו, היה ידוע לכל האנשים במעגל אומנויות הלחימה. תהילתו הושגה ע”י עבודה קשה, ע”י שקדנותו, ובעזרת תלמידיו. הוא היה ייפ מאן, הגראנד מאסטר של ווינג צון.


ייפ מאן
ייפ מאן נולד בפאטשאן, סין. הוא למד ווינג צון מווה חלפן הכספים, תלמידו הבכיר של ד”ר לוינג ג’אן “מלך הוינג צון”.
במשך לימודיו נודע ייפ מאן כלוחם אשר לא ניתן להביסו. עד שיום אחד פגש בזקן שהיה ידוע כלוחם קונג פו מעולה והתגרה בו.הזקן הסכים לתחרות אך בתנאי שתיערך על סירתו שבנמל. בקרב ייפ מאן הופל פעמים רבות למים עד שנכנע לזקן והחל לשרת אותו. הוא היה מכבס לו את בגדיו ומנקה את ביתו ועורך עבורו קניות. כחודש אח"כ ריחם הזקן על ייפ מאן ואמר לו: זיהיתי מהתחלה שאתה לוחם קונג פו מעולה , אני הוא לונג ביק ( אחד הלוחמים המפורסמים ביותר בסין) ואני הוא הבן של המורה של המורה שלך.
לונג ביק הסביר לייפ מאן כי אביו לונג זאן ( שהיה מצאצאיה של ניג מוי) החליט שלא ללמד את ווה סון ( סון-חלפן) (מורו של ייפ מאן) את כל הטכניקות של הווינג צון, וזאת כדי להקנות לבנים שלו ייתרון על כל לוחם ווינג צון.
הזקן לונג ביק החל ללמד את ייפ מאן את החומר שהוסתר מווה סון ( סון - חלפן) (מורו של ייפ מאן) ןכך שוב חזר הווינג צון להיות שלם ונודע בשמו "הווינג צון המסורתי" ואילו מה שלימד מאסטר ווה סון נקרא מודיפייד ווינג צון ( הווינג צון החסר).
לאחר גיל 50 החל ייפ מאן לאמן ווינג צון ובין תלמידיו ניתן למצוא את ברוס לי. אך גם ייפ מאן, כמוריו לא העביר את הווינג צון המסורתי לכלל תלמידיו אלא לשלשה במספר בין השנים 1937 ו-1941, במהלך מלה”ע II שירת כלוחם בצבא הסיני כנגד היפנים. אחרי המלחמה, חזר לביתו, שהיה תחת שלטון קומוניסטי והחליט, כמו עוד הרבה מאסטרים אחרים לעזוב להונג-קונג. בגיל 51, בהונג קונג, חזר ייפ מאן ללמד וינג צון, ומהר מאוד נהיה פופולרי במיוחד, ועזב את הונג קונג בכדי לפתוח בית ספר לוינג צון בקוולון. ב-1970 פרש ייפ מאן מלימוד ווינג צון, והציב את לוינג טינג כראש השיטה. ב-2.12.1972 נפטר ייפ מאן ממחלה חמורה. ייפ מאן נשאר, עד היום, המסטר הגדול ביותר של ווינג-צון, וכבודו רב בין כל סגנונות הקונג-פו.