בר מצווה הוא הכינוי ליום ההולדת ה-13 של נער לפי המסורת היהודית. יום ההולדת מציין את המעבר לבגרות, כחובה לקיים את מצוות הדת. גיל קבלת המצוות של הנער גבוה בשנה אחת מהגיל שבו מגיעה נערה לעול מצוות ("בת מצווה").
התורה מבדילה במרבית המצוות בין "איש" למי שעדיין אינו איש. בכמה מקומות מפרשים חז"ל שאיש פירושו נער החל מהזמן בו הביא שתי שערות והלאה, לפני כן הוא נידון כקטן ופטור מכל המצוות (שהרי על כל מצווה נאמר "איש מבני ישראל" וכדומה חייב לעשות כך וכך, כלומר קטן שעדיין אינו "איש" מבני ישראל פטור מכך). לאחר מכן הוא נחשב "איש" וחייב בכל המצוות, חז"ל מכנים יהודי כזה בשם "גדול". למרות שמדין תורה מה שהופך קטן ל"איש" זה דווקא הבאת שתי שערות (בין אם לפני גיל 13 ובין אם אחרי גיל 13), אמרו חז"ל שנער שהגיע לגיל 13 שנה ויום אחד ("ויום אחד" הכוונה ליום הולדת של גיל 13 שנחשבת כיום הראשון של שנת ה-14) הינו בחזקת אדם שהביא כבר שתי שערות ולכן חייב בכל המצוות. נער שהגיע לגיל 13 שנה ויום אחד מצטרף למניין, מכיוון שהוא כבר בחזקת "איש". אולם, במצוות מן התורה, למרות שהוא חייב לקיימן אין הוא מוציא אחרים ידי חובה, עד שהוברר בוודאות שהביא שתי שערות, משום שמדאורייתא לא סומכים על חזקה.
ראוי לציין שלמרות שקטן פטור מקיום המצוות מדין תורה, חייבו חז"ל את אביו לחנכו בקיום המצוות החל מגיל שבו אפשר לחנכו.
טקס בר המצווה
טקס בר מצווה נערך לנער שהגיע לגיל שלוש עשרה שנה ויום אחד. טקס בר המצווה נחלק לשניים:
טקס הנחת תפילין המתקיים באמצע השבוע. על פי רוב משולב עם עלייה לתורה ביום שני או יום חמישי או יום אחר באמצע השבוע בו קוראים בתורה (למשל אם חל ראש חודש או חנוכה בסמוך למועד הגעת הנער למצוות).
עלייה לתורה הנערכת בשבת.
בקהילות רבות נהוג לקיים רק את החלק השני של הטקס, אך ישנן קהילות לא מעטות המקיימות את שני החלקים. בקהילות בודדות נהוג לקיים רק את החלק הראשון של הטקס.
החלק הראשון של הטקס כולל הנחת תפילין, והוא נעשה באמצע השבוע, לעתים ביום הולדתו השלושה עשר של הנער, ולעתים ביום שני או ביום חמישי שלאחריו. במסגרת טקס זה מניח הנער את התפילין (הוא מחויב להניחן מדין תורה החל מיום ההולדת שלו של גיל 13 והלאה). אם הטקס נערך ביום שני או ביום חמישי, שבהם קוראים בתורה, הנער עולה לתורה, ולפעמים אף קורא בתורה את ה'עלייה' שלו או את כל הקריאה. לא בכל העדות נוהגים לעשות טקס ביום הראשון שבו מניח הנער תפילין, ויש אף הנוהגים שהנער מתחיל להניחם כחודש או חודשיים לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה, ללא טקס מיוחד.
החלק השני של הטקס נערך בשבת. במסגרתו הנער עולה לתורה, וקורא את הקטע אליו הוא עלה. יש שנוהגים שהוא קורא גם את שאר הקריאה בתורה. בקהילות האשכנזים ובחלק קטן מקהילות הספרדים (יהודי מרוקו ועיראק למשל) נהוג שהנער עולה לקריאת המפטיר וההפטרה. ברם ברוב קהילות הספרדים לא נהוג מנהג זה. בקהילות גאורגיה נהוג שנער בר המצווה עולה לעליית ראשון ("במקום כהן"). האב וקרובי משפחה נוספים עולים אף הם לתורה. ברוב הקהילות נהוג שהאב מברך ברכה מיוחדת, "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ובכך מעביר את האחריות למעשיו של הבן לעצמו. בהרבה קהילות נהוג שלאחר שסיים הנער את הקריאה בתורה זורקים עליו סוכריות, בעיקר מעזרת הנשים.
אצל יהודי תימן לא היה נהוג לערוך טקס בר מצווה כלל. היו נוהגים שהנער יניח תפילין החל מגיל תשע, ולכל המאוחר בגיל אחת עשרה. החל מגיל שלוש עשרה הוא צורף למניין, אך לא נערך שום טקס משמעותי. בארץ ישראל קבלו יהודי תימן את מנהג שאר עדות ישראל וגם הם נוהגים לחגוג את טקס בר המצווה.
קרדיט לי =]