בהלכה היהודית ספירת העומר היא המצווה לספור כל יום במשך 49 הימים שבין חג הפסח לחג שבועות, את מספר הימים שעברו מאז הקרבת קורבן העומר, שהוקרב ביום השני של חג הפסח - "ממחרת השבת". ביום החמישים של הספירה, חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך, על שם שבעת השבועות של הספירה. ספירת העומר היא גם כינויה של תקופה זו, שבה חלה מצוות הספירה.
מקור מצוות הספירה הוא בספר ויקרא (כ"ג, טו-טז):
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
וכן בספר דברים (ט"ז, ט-י):
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים 'ממחרת השבת', היינו בט"ז בניסן, למחרת חג הפסח את קורבן העומר. הקרבן נקרא 'עומר', על שם כמות התבואה המוקרבת, שהיא 'עומר', לכהן שיניפנו 'לפני ה' '. על שם הנפה זו הקרבן נקרא גם 'עומר התנופה'.
הקרבן היה עשוי משעורה, והוא התיר את התבואה החדשה למאכל. בשבועות היו מקריבים את שתי הלחם שהיו עשויות מחיטה, והן התירו הבאת קורבנות מקמח התבואה החדשה.
פירוש פשטני לסיבה שבפסח מוקרב קורבן משעורים, ובשבועות דווקא מחיטים, הוא בהתאם לזמן ההבשלה שלהם - השעורה מבשילה בתחילת האביב, והחיטה בסופו; אך יש המייחסים להבדל בין הקורבנות משמעות אחרת, והיא, שהשעורה נחשבת למאכל בהמה, ואילו החיטה, נחשבת למאכל אדם, והדבר מבטא את ההתעלות של האדם.
[עריכה]המחלוקת בעניין תאריך הקרבת העומר
לגבי מועד הקרבת העומר ותחילתה של ספירת העומר, התקיימה בימי בית שני מחלוקת בין הכתות השונות ביהדות. בתורה נאמר שיש לספור 'ממחרת השבת' שהוא יום הבאת 'עומר התנופה' שבע שבתות. (שבועות) המחלוקת נסובה סביב הביטוי 'ממחרת השבת' שמתייחס להקרבת העומר ולתחילת הספירה. הצדוקים והביתוסים, אשר פרשו את התורה שבכתב ללא התייחסות לתורה שבעל-פה, פירשו את המילה שַּׁבָּת כשבת ממש ולא כחג הם אמרו שצריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", וצריך לסיים את הספירה לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת". לפי גישה זו יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח השנה, אך הוא יוצא תמיד ביום ראשון. במקורות מעטים גם מופיע שהצדוקים והביתוסים גם לא התייחסו לכתוב במשנה תורה, ספר דברים, שם כתוב טז,ט "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. טז,י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת,..." כלומר שבעה שבועות מקציר השעורים (פסח) ועד קציר החיטים חג השבועות (מקור נוסף לנ"ל).
הפרושים, שלעומת הקודמים פרשו את התורה שבכתב על פי התורה שבעל-פה, פירשו שבביטוי 'ממחרת השבת' התכוון המקרא למחרתו של החג הראשון של פסח והיינו בט"ז בניסן. לשיטתם מתייחסת המילה "השבת" ליום השבתון, ולא ליום השביעי בשבוע שכונה בפי הפרושים "שבת בראשית". הפרושים ראו במקרא כמחזקת את מסורת אבותם, כי רשום שם בהמשך, בקשר ליום כיפור ויקרא,כג,לב "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתיכֶם" כלומר גם חג נקרא שבת שבתון. בתלמוד הבבלי במסכת מנחות דף סה ע"ב מופיע דיון המתפלמס עם עמדת הצדוקים ומצדיק את עמדת הפרושים. לפי גישה זו יוצא, שכיום, לחג השבועות יש מועד קבוע אחד בלוח העברי (ו' בסיון). גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח כנהוג אצל הפרושים. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.[1]
בתורה לא מוזכר תאריך קבוע לחג השבועות, והתאריך נקבע לפי פירוש הפסוקים המספרים על ביאת ישראל להר סיני, שהייתה כפי הכתוב "בחודש השלישי". מחלוקת מובאת בתלמוד, אם מעמד הר סיני התרחש ביום השישי לחודש, או השביעי. ההלכה נפסקה כדעת האומר כי משה עלה להר סיני ביום השישי, אי לכך נהוג לחגוג את החג ביום השישי לחודש סיון, ולקבוע את אייר כחודש חסר. בזמנם של חז"ל, עקב קביעת החודשים על פי ראיית הלבנה, יכל החג לחול בימים ה' ו' או ז' בסיון, שהיו יכולים לחול כל אחד מהם 50 יום לאחר הקרבת העומר, בהתאם למילואם או חיסורם של החודשים ניסן ואייר (היינו האם הם בעלי 29 או 30 ימים).
מחלוקת זו ניכרת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, ממשיכה בעמדת הפרושים, ומפרשת שצריך לספור ממחרת חג הפסח, ואילו הקראים מפרשים שצריך לספור ממחרת השבת.
[עריכה]משמעות הספירה
הסברים שונים הוצעו להסביר את משמעות הספירה.
הסבר עממי ונפוץ שמתחילים לספור למחרת יום טוב הראשון של פסח, שהוא יום הזיכרון לגאולה ממצרים, לקראת חג השבועות, שלפי המסורת הוא יום הזיכרון לקבלת התורה - כדי להראות שיציאת מצרים אינה אלא אמצעי כדי להשיג את המטרה, שהיא קבלת התורה בסיני. ההסבר מפורסם בשם בעל ספר החינוך[2]. כעין זה כותב גם הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים[3].
לפי המסורת שהתורה ניתנה בחג השבועות יש מפרשים שימי ספירת העומר היוו בתחילה ימי הכנה למתן תורה. בדומה לכך, יש הנוהגים להתכונן בימים אלו לקראת חג השבועות, על ידי תיקון המידות וכדומה. יש שאף חילקו את 'ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם' לימי הספירה, כך שבכל יום מתמקדים באחד מהדברים, ואת היום האחרון מנצלים לסיכום כללי.
ישנו גם טעם חקלאי שנזכר בדברי הספורנו: הקציר מתחיל קצת לפני פסח ונמשך עד שבועות, וטיב התבואה תלוי מאוד במזג האויר. על כן מניפים את העומר כהודאה על הקציר שנקצר עד עכשיו ומתפללים שהמשך הקציר יהיה טוב עד שבועות. ספירת העומר נועדה להזכיר בכל יום את אותה התפילה ואת התלות באלוהים.
קרדיט לי .
![](images/smilies/bd.gif "/m\")
הירשם כדי להגיב לנושא
