יציאת מצרים הוא אירוע מרכזי המתואר בספר שמות בתורה, על פיו בני ישראל ששימשו כעבדי המצרים הצליחו לברוח בהנהגת משה למדבר ומשם לארץ ישראל. חג הפסח נחגג ביהדות לזכר אירוע זה, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים. יש הסבורים כי קיימות עדויות ארכאולוגיות והיסטוריות המאששות את קיומה של יציאת מצרים בזמן ובדרך שהיא מתוארת בתנ"ך, אך טענות אלו שנויות במחלוקת.
סיפור יציאת מצרים מהווה את אחת מאבני היסוד של האמונה היהודית, שחלק נכבד מהמצוות בה הינו בהדגשה "זכר ליציאת מצרים". הסיפור המקראי על משמעויותיו הרוחניות, אומץ גם על ידי הנצרות והאסלאם.תיאור יציאת מצרים לפי התנ"ך
קיימות שיטות שונות לגבי זיהויים של המקומות ותיאור המסלול, ובפרט מיקומו של הר סיני ומקום חציית ים סוף. מפה זו מתארת את אחת משיטות הזיהוי. כדאי לבחון את המפה במקביל לפסוקי פרשת מסעי.
בני ישראל צאצאי יעקב אבינו שירדו עמו למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, ושוכנו על ידי יוסף המשנה למלך המצרי בגושן, ומשבעים נפשות הם מתרבים ומתעצמים עד שאוכלוסייתם מהווה מיעוט ניכר ובדלני במנהגיו. המצרים חששו מהריבוי הטבעי הגדול של העברים, ופרעה מלך מצרים רואה בעצם קיומו וגידולו של השבט העברי הזר, סכנה לביטחונה של מצרים, העלול לשמש כגיס חמישי בכל מלחמה עתידית. לפיכך, הוא משנה את המעמד והיחס המועדף בו זכו בזכות היותם שארי המשנה למלך המנוח, והופך אותם בהדרגתיות לעבדים המשועבדים לעם המצרי. השיעבוד כולל ניצול קשה לצורך בניית ערי מסכנות ואסמי תבואה, וביצוע כל עבודות השדה והבית השוטפות בכל רחבי הממלכה בעבודת פרך, זאת באמצעות כפיה ועינויים. חוק נוסף אותו מעביר פרעה, הוא הדרישה להמית את כל הבנים הזכרים בשעת לידתם. לאחר שנות שיעבוד רבות, זועק עם ישראל אל האלוהים, בבקשה שיושיעו.
בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה, הגואל. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא מוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז מוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותו משיטה אמו על היאור, מתוך מטרה שלא יתפס ויומת על ידי שוטרי מצרים כשאר התינוקות. אחותו, מרים הנביאה, מסתתרת בצל קני הסוף, על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בִּתְיָה בת פרעה, היורדת לרחוץ באגם, מגלה את התיבה ונוטלת את התינוק, למרות שהיא מבחינה כי הוא מילדי העברים. במהלך מבריק, ניגשת אליה אחותו ומציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, והיא לוקחת אותו אל אימה על מנת שתניקהו. בת פרעה לוקחת את הילד תחת חסותה, ומגדלת אותו בארמון. בעת שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון, ומחשש להלשנה מצד עברי אחר, ברח למדין שם נשא לאישה את ציפורה בת יתרו, ואף הוליד ממנה שני בנים, גרשם ואליעזר. במהלך שהותו במדין הלך למדבר, שם התגלה אליו האלוהים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. בתחילה מסרב משה, אך האלוהים נותן בידו מספר אותות ומופתים, ומיידע אותו כי בעת הגעתו מצרימה, יקבל את פניו אהרן אחיו בשמחה, ויבצע עמו את השליחות. כך אכן אירע ומשה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות מופתים שונים שניתנו לו על ידי האל במדבר: הפיכת מים לדם. הפיכת ידו למצורעת וריפויה המיידי, והפיכת מטה הרועים שלו לנחש, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לנחשים, אך מטה משה בלע את הנחשים ששלחו החרטומים. תשע מכות שניחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם של בני ישראל.
גליון בולים מגויאנה המתארים את יציאת מצרים
בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגילאי עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד אש ועמוד ענן נסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נבקע הים והם עברו בתוכו;ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל והמים חזרו ושטפו אותם והטביעום.
לאחר מכן, הובילם משה אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. לזכר מעמד זה נחגג חג מתן תורה. אך בזמן ששהה משה על ההר בני ישראל בהשפעת הערב רב חטאו ובנו עגל זהב וערכו חגיגות פולחניות לכבודו. משה רבנו שבר את לוחות הברית בהן נכתבו עשרת הדברות על ידי ה', והעם נענש קשות. לאחר השמדת העגל והשקיית העם במי חטאת, עולה משה שנית אל ההר על מנת לבקש רחמים על העם מאת הבורא. הוא חוזר אל המחנה כעבור ארבעים יום, ומצוּוה על ידי ה' לפסל שני לוחות חדשים מאבן, ואז הוא עולה בשלישית אל ההר, על מנת לכתוב את התורה מפי האלוהים ולחרוט את עשרת הדברות בשנית על לוחות הברית השניים[1]. עם שובו כעבור ארבעים יום נוספים, מקהיל משה את בני ישראל, מעניק להם את התורה מפיו, מציג בפניהם את עשרת הדברות ומצווה אותם על בניית המשכן. לאחר מכן הלכו בני ישראל ארבעים שנה במדבר (כעונש על חטא המרגלים), אכלו מן ושליו, עד הכניסה לארץ כנען. היחידים מדור קבלת התורה שזכו להיכנס לארץ ישראל, הנם המרגלים שדיברו טובה על ארץ ישראל - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטא ההכאה בסלע למען יצאו ממנו מים, אך תלמידו, יהושע בן נון, הוביל את בני ישראל אל מעבר הירדן והנהיג את ההתנחלות בארץ כנען היא ארץ ישראל.
[עריכה]תארוך היציאה במסורת היהודית
במקרא נאמר: "ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצרים, שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב מ). לפי זה, יצאו בני ישראל ממצרים 430 שנה לאחר ירידתם שהתרחשה 290 שנה לאחר הולדת אברהם אבינו (יעקב נולד בשנתו ה-160 של אברהם (ראה בראשית כ"א ה, וכ"ה כו) והיה בן 130 שנה ברדתו למצרים (ראה בראשית מ"ז ט)). מחבר סדר עולם רבה קובע את הולדתו של אברהם לשנת 1948 לבריאה, ומכאן מתברר כי יציאת מצרים התרחשה 720 שנה אחר כך, כלומר בשנת 2668 לבריאה (1092 לפנה"ס).
אולם, בסתירה לכך כתוב שקהת בן לוי נכנס למצרים ונכדו משה כבר יצא ממנה, אף על פי שסך שנותיהם של קהת, עמרם ומשה מגיע ל-270 בלבד. לכן מקובל במסורת היהודית שיציאת מצרים התרחשה בשנת 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס). זאת על פי חז"ל שקבעו כי בני ישראל שהו במצרים 210 שנים בלבד, ו-430 השנה נמנות מברית בין הבתרים בה היה אברהם בן שבעים שנה.
כיוון שבמסורת היהודית השושלת הפרסית נחשבת לקצרה יותר בכמאה וחמישים שנה מהמקובל במחקר, אין התארוך הנ"ל מקביל מהבחינה היסטורית לסוף המאה ה-14 לפנה"ס כפי שצוין, אלא לאמצע המאה ה-15 לפנה"ס.
הירשם כדי להגיב לנושא