תיאור
מיני הבואשיים שונים בגודלם מכ־40 ס"מ ועד 70 ס"מ ובמשקלם מכ־0.5 ק"ג (הבואשנים) ועד 4.5 ק"ג (הבואשים החוטמנים). לבואשים גוף מוארך עם רגליים קצרות ושריריות וטופרים קדמיים ארוכים לחפירה.
על אף שצבע הפרווה האופייני ביותר הוא שחור ולבן, כמה מן הבואשים הם חומים או אפורים ומעטים בעלי צבע קרם. כל הבואשים מפוספסים כבר מלידתם. הם יכולים להיות בעלי פס עבה לאורך הגב והזנב, שני פסים דקים יותר, או סדרת נקודות ופסים שבורים (במקרה שזה בואשן). לחלקם יש אף פסים על רגליהם.
התנהגות
הבואשיים פעילים במהלך הלילה. הם ידועים בשל יכולתם להפריש נוזל דביק ומצחין כהגנה נגד טורפים; הפרשה זו באה מבלוטות ריח בפי הטבעת. הריח של הנוזל חזק דיו כדי להדוף דובים ותוקפים פוטנציאלים אחרים.
בדרך כלל חיים הבואשים לבד כשהם לא מתרבים, אך הם עשויים להתקבץ ביחד כדי לשמור על חום במאורות משותפות בחלקים הקרים של תפוצתם. במהלך היום הם נמצאים במאורות אותן הם חופרים באמצעות טופריהם הקדמיים החזקים, או בחורים שנעשו על ידי האדם או הטבע כאשר יש הזדמנות לכך.
בואשים אינם נכנסים לתרדמת חורף במהלך החורף. אולם הם נשארים בדרך כלל לא פעילים ואוכלים לעתים נדירות. לעתים קרובות הם עוברים את החורף בקבוצות של זכר יחד עם כמה נקבות (עד 12).
תזונה
הבואשים הם אוכלי כל, וניזונים גם מחומרים חיים וגם מחומרים צמחיים, אך בעיקר מבשר. הם אוכלים חסרי חוליות (חרקים והזחלים שלהם, אותם הם מוצאים באמצעות חפירה, ותולעים) ובעלי חוליות קטנים (מכרסמים, לטאות, סלמנדרות, צפרדעים, נחשים, ציפורים וביצים). בבר הבואשים תרים אחר מזונם ובאזורים מיושבים הם גם מחפשים באשפת האדם.
מחזור חיים
בואשן
הם מתרבים בדרך כלל בתחילת האביב. הנקבות חופרות מאורה שמוכנה לאחד עד ארבעה גורים שיוולדו בחודש מאי. הזכר אינו ממלא תפקיד בגידול הצאצאים, והוא עשוי אף להרגם. בסוף יולי או אוגוסט מתפזרים הגורים. כאשר הבואשים הצעירים נפגשים בשנית, הם מרימים את זנביהם במאונך. לאחר הצגה זו הם מתחילים להתחכך אחד בשני, ולעתים קרובות מתגלגלים סביב. בואשים מבוגרים יותר פחות ידידותיים כלפי הגורים הצעירים.
על אף שהם ניחנים בחושי ריח ושמיעה מצוינים, תכונות אשר חיוניות לטורפים ליליים, ראייתם אינה טובה. הם אינם יכולים לראות עצמים באופן בהיר ממרחק של יותר מ־3 מטרים, דבר שהופך אותם לפגיעים מאוד לתנועת רכבים. בערך חצי ממיתות הבואשים נגרמות מבני אדם, כתוצאה מתאונות דרכים, או כתוצאה מירי והרעלה. אורך חייהם קצר; פחות מ־10% שורדים יותר מ־3 שנים.
התכונה המיוחדת והידועה ביותר של הבואשים היא בלוטות הריח המפותחות מאוד שלהם, שבהן הם יכולים להשתמש כנשק הגנתי. להם שתי בלוטות שנמצאות בפי הטבעת ואשר מסוגלות לייצר תערובת של חומרים כימיים שכוללים גופרית, ושלה ריח דוחה מאוד. שרירים שנמצאים ליד בלוטות הריח מאפשרים לבואשים לרסס בדיוק רב למרחק של 2 עד 3 מטרים. בנוסף לריח, התרסיס יכול לגרום לגירוי ואף לעיוורון זמני.
מאחר שלבואשים יש מספיק ריח רק ל־5 או 6 "הטענות" - כ־15 גרם - ולוקח להם מספר ימים למלא מחדש את בלוטות הריח, הם נמנעים מבזבוז "תחמושת". בואשים לא מרססים בואשים אחרים (למעט זכרים בתקופת הרבייה); זאת על אף שהם נלחמים על חלל המאורה בסתיו באמצעות שינייהם וטופריהם.
רוב בעלי החיים הטורפים של אמריקה כגון זאבים, שועלים וגיריות תוקפים בואשים לעתים נדירות. יוצא דופן הוא הינשוף Bubo virginianus, הטורף הרציני היחיד של הבואש.
משפחת הבואשיים קרובה למשפחת הסמוריים (Mustelidae) וכיום מקובל שהן שתי משפחות נפרדות באותה סדרה, אך ישנם טקסונומים שעדיין מציבים את הבואשיים כתת משפחה במשפחת הסמוריים.
בואשים מבויתים יכולים להיות מוחזקים באופן חוקי כחיות מחמד במדינות מסוימות בארצות הברית. כאשר בואש מוחזק כחיית מחמד בלוטות הריח מוסרות ממנו.
הירשם כדי להגיב לנושא
