פרק 1
"אתה בסדר אדג'"?? זאת השאלה ששופט הwwe ארל הבנר שאל אותי, תוך כדי שאני שוכב מכווץ, הכאב צורח מבעד לצוואר שלי-תוצאה מסופלקס גרמני של קורט אנגל.
הלוואי ויכולתי לענות "כן". במקום זאת שיחררתי "תן לי דקה". אלו המילים שאמרתי כל פעם שמשהו היה רע. ממש רע.
עד לאותו קרב שהתרחש בבראדלי סנטר שבמילוואקי,ויסקונסין, אמרתי יותר מדי פעמים את המילים האלה.
אתם רואים, להלחם בכאב זה נמצא בdna של המתאבקים!
אבל הכאב הזה לעומת זאתף היה שונה והוא לא נחלש.
למעשה הוא רק התחזק.
דבר אחד שאין לנו בספורט הבידורי זה המותרות של ה"פסק זמן".
המופע היה חייב להימשך, וחוצ מזה, זה היה קרב על אליפות הwwe!
הרגשתי את הכאב לאורך חודש אפילו יותר.
לבסוף ויתרתי ועשיתי M.R.I וגיליתי שהיה לי פריצת דיסק כפולה!
בלשון אחרת- צוואר שבור!
נחתי, טסתי לדרום אפריקה לסיבוב של הwwe ובחזרה.
המשכתי להאבק עד שאיבדתי את כל הכוח ביד השמאלית.
אל תבינו אותי לא נכון- זה לא סיפור התבכיינות!
פשוט השבר בצוואר השאיר אותי משועמם ללא יכולת לעשות כלום!
זה גם מסביר מאיפה היה לי זמן לכתוב את הספר הזה! (בין כמה פרקים של המופע של שנות ה70)
הספה שלי ,שדומה לספה של הומר סימפסון, היתה המקום בו ישנתי, אכלתי ,מה שאתם לא רוצים! למשך 7 שבועות!
זה היה הזמן בו הדילמה הראשונה שלי היכתה בי חזק יותר מכסא בידי הקברן.
"איך אני עושה את זה"?" איפה אני מתחיל"?
טוב חברים אנ עדיין לא בטוח שאני יודע אבל אני יושב פה השעה 2:30 בבוקר בתחתונים (לא מחשבה יפה, אני יודע) והרעיון להתחיל מהתחלה נראה לי טוב מאוד.
פרק 2
כשהתחלתי להתאבק המחשבה בראשי היתה : אני הולך להיות אני. למשך הרבה שנים בחיי לא היית אני!
לפחות לא האיש שאני היום!
אני חוויתי בחיי את הרע הקשה הקשוח והעצוב! דם דמעות זיעה וכל מה שאתם חושבים!
אבל די לדבר על זה!
הכל התחיל בעיירת שינה קטנה בשם "אורנג'וויל" שבאונטריו קנדה.
זאת היתה עיר נחמדה , 40 דקות מצפון טורונטו.
אמא שלי, ג'ודי קופלנד נולדה בשני לינואר 1953.
היא עזבה את הבית שלה בגיל 17. היא התחתנה ונכנסה להריון (עם עבדכם הנאמן).
לפני שנולדתי הבחור התחפף ועזב את הבית. לא ממש צעד מחוכם, אה?
אני לא מכיר אותו לא מעניין אותי ולא ראיתי אף תמונה שלו.
דבר אחד טוב זה שהוא לימד אותי איך לא להתנהג בתור אבא.
נולדתי ב30 באוקטובר 1973 בביה"ח העירוני.
לאחר שנולדתי עברנו לקמברידג' באונטריו.
אמא שלי היתה כעת בת 23 ואני בן 3 ושוב עברנו בחזרה לאורנג'וויל.
זה היה קשה אבל מהנה לעבור הרבה, לפחות עבורי.
אמא שלי עבדה ב2 עבודות, מזכירה ביום ומלצרית בלילה. (אז תתנו טיפ מכובד למלצריות פעם הבאה, אני יודע שהם עובדות קשה).
כשאמא שלי היתה הולכת למלצר הייתי הולך לסבא וסבתא שלי או שאחד מהדודים שלי היה שומר עליי.
כמעט כל המשפחה של אמא שלי חיו באורנג'וויל.
אלו היו שנים כיפיות!
הייתי משחק אותה ישן רק כדי שסבתא שלי תגיד "אלוהים ברך את ליבו הקטן" ואז תתן לי נשיקה על המצח.
אני עדיין זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
לסבא וסבתא שלי היו 9 ילדים, 5 בנים ו4 בנות.
כל הבנים שיחקו הוקי. אתם מבינים כשאתה נולד בקנדה אתה נולד בעולם של הוקי.
אתם רואים בשנות ה70 היו שחקנים טובים כמו: דריל סיטלר,בז'ור סלאמינג, לאני מקדונלד.
הייתי מניח את התחת השמנמן שלי על הרגל של סבא שלי כדי שיעשה לי את רכיבת הסוס המוכרת שלו, תוך כדי שאני מוקף בכל הדודים שלי שראו הוקי בטלוויזיה.
בזמן הזה אמא שלי עבדה.
היא היתה חוזרת בערך ב2 בלילה, באה לאסוף אותי, לישון עד הבוקר ואז הכל חוזר חלילה.
בשבילי זה היה נורמלי, ובחיים לא התלוננתי על זה.
תמיד הייתי מוקף במשפחה אוהבת.
לפעמים היתי נשאר בבית והדודים שלי גרי ורנדי היו שומרים עליי בתורנויות.
תמיד היתי קרוב אליהם.
לפעמים הם היו דמויות אב ואח עבורי למרות העובדה שגארי היה רק 9 שנים מבוגר ממני.
הם גם היו האחים הקרובים ביותר לאמא שלי.
בשבילי הם היו האולטימייט קול שרק דבר אחד עבר אותו- הלהקה "קיס"!
הם היו גדולים מהחיים (הלהקה) היה להם מוזיקה מגניבה אבל למי אכפת, העיקר שאייס פרלי היה איש החלל והגיטרה שלו ירתה ניצוצות וג'ין סימונס היה יורק דם וזורק חרבות!
בשביל מוח של ילד בן 3 זה היה פשוט גן עדן.
לילה אחד הפחדתי כהוגן את דודי רנדי.
היה ערב גשום אותו לילה ורנדי שמר עליי.
נשכבתי עייף כולי על הספה ונרדמתי-תנוחה המאפינת אנשים הרואים קרבות של אל-סנואו (סליחה אל, אבל הייתי חייב להוציא את זה). אז רנדי מסתכל טלוויזיה ופתאום הוא מסתובב אלי ורואה מפלץ- אני שוכב על ארבע עם שיניים בחוץ וצועק כמו משוגע (סה"כ ניסיתי לחקות את הסולן של "קיס".
רנדי עשה לופ מרוב פחד ועד שאמא שלי הגיע הוא לא נרגע.
תבינו החלום הראשון שלי זה להיות כוכב רוק!
החלק השני של הילדות הצעירה שלי היה סביב גיבורי על כמו ספיידרמן.
יום אחד כשאמא שלי הייתה במטבח החלטתי לעשות סלטה אחורית על שולחן הקפה.
הייייי ספיידרמן עושה את זה, למה שאני לא??
השאלה הזאת נענתה מהר משחשבתי.
נחתתי על הראש עם חצי שבר בצוואר (חלק משמעותי מאוד בחיים שלי זה הצוואר).
כשאמא שלי לקחה אותי לבית חולים הרופא שאל אותה מה ניסית לעשות.
היא אמרה שניסיתי לחקות את בטמן.
הייתם צריכים לראות את המבט על הפנים שלהם כשצעקתי-"ספיידרמן לא בטמן!!"
היי ספיידרמן יותר מגניב מבטמן!
לרווחתה של אמי, היום הראשון של הגן הלך והתקרב.
וכך גם היום הראשון של ביה"ס. אני זוכר את אמא שלי בדמעות ברגע שנפרדה ממני.
בשבילי זה לא היה עניין גדול חוצ מזה עניין אותי לדעת אם יש עוד מישהו שאוהב את "קיס".
הציונים שלי היו טובים אבל משום מה תמיד היית עושה את עצמי קושר נעליים (בלשוננו -מעתיק)
אולי איזה פסיכולוג ילדים שקורא את זה יבין אותי...
אגב- אף אחד מהילדים לא אהב את "קיס".
פרק 3
בימים האלה לאמא שלי עוד לא היה רשיון נהיגה.
אוטובוסים לא עברו ליד הבית שלנו כך שנאלצנו ללכת ברגל גם בימי החורף הקרים והגשומים!
דבר טוב אחד יצא-פגשתי את החבר הטוב ביותר הראשון שלי-דווין הרקנס.
דווין ואמא שלו היו הולכים באותו רחוב שאני ואמא שלי הינו הולכים.
אמנם גרנו רחוק אחד מהשני אבל הינו נפגשים בבית ספר ובסופי שבוע.
בבית הספר פגשתי חבר טוב נוסף-רוב מודי.
אני ורוב גרנו באותו רחוב- רחוב ברודווי.
לא זה לא הברודווי המפורסם של האורות, להפך.
כשאני מסתכל אחורה אני יכול להגיד שהדירה שלנו.... סאקס!
אבל לא התלוננתי כל כך כי אמא שלי עשתה ככל יכולתה.
לפחות רוב הרגיש כמוני.
היינו עושים הכל ביחד- סקייטבורד, סטריט הוקי...
לא שזה נשמע הכי כיף שיש אבל לא ידענו יותר כיף מזה!
אני מודה לדווין ורוב שהעבירו את הזמן שלי בבית ספר!
עם דווין אני עוד בקשר אבל לצערי איבדתי קשר עם רוב!
אם אתה קורא את זה :"היי רוב".
פרק 4
לא לקח לי הרבה זמן לקלוט שלנו היה פחות רכוש מלכל האחרים.
היו לי חברים שהייתי מבקר אצלהם אחרי הלימודים ולהם היו בתים נחמדים,גדולים.
משם הייתי חוזר הביתה עובר דרך הסימטאות עד שהייתי מגיע לבית שלנו.
הבית שלנו הוא לא כמו הדירה שלכם.
היו בו רק 3 דירות. מסיבה מוזרה לחדר-אמבטיה שלנו היתה דלת שהובילה היישר למסדרון של בניין אחר... בנייה מוזרה...
גם לא היה לנו מקלחת. היה לנו מעין אמבט קטן בגודל של רגל...
כשאני מסתכל אחורה היו כמה אלמנטים עתיקים בדירה שלנו שעם מעט השקעה כספית היה יכול ליצור דירה נחמדה... לנו לא היה את הכסף הדרוש. נאבקנו כדי לשרוד את החודש...
אני בטוח שלפעמים היינו מתחת לקו האדום שלנו מבחינה כספית, כל זאת רק כדי שיהיה לי מה לאכול,אבל בכל זאת אמא שלי עבדה קשה.
היא בחיים לא ויתרה (עכשיו אני מבין מאיפה לקחתי את העקשנות שלי)...
כשהתחלתי לראות את החסרונות שלי בחיים, על ידי השוואה בין מה שהיה לי לבין מה שיהיה לאחרים, התחלתי לשאול את אמא שלי שאלות.
לפעמים הייתי מקבל את בובת הרוקר של "קיס" או איזה בובת בד של ספיידרמן (בחג המולד) אבל תמיד שאלתי למה סנטה קלאוס הביא ל"ילדים העשירים" יותר.
תחשבו את עצמכם ,בתור אמא חד-הורית שקורעת את התחת בתור מזכירה ומלצרית 24 שעות ביממה, עונה לשאלה כזאת.
אני אפילו זוכר את עצמי אומר פעם אחת:"הלוואי והייתי חי במקום אחר".
אלוהים איך זה בטח גרם לה להרגיש, ועד היום הזה אני בועט בעצמי על זה שאמרתי את זה...
איכשהו, במוחי הקטן, האמנתי שילדים שגרו בבתים מפוארים היו טובים יותר ממני.
אולי משם הביישנות שלי הגיעה...
זה מדהים איזה דברים מעניינים אותך כשאתה קטן.
היו רגעים בהם היתי נותן ספרינט לאורך הסמטה עד למדרגות הצרות הישנות, רק כדי שאף אחד לא יראה איפה אני גר.(כאילו שמישהו היה מסתכל או שלמישהו היה אכפת בכלל)...
זה היה טפשי מצדי ואני יודע שזה פגע ברגשות של אמא שלי.(סליחה ,אמא).
היא עבדה וניסתה קשה כדי לגדל אותי בתור אדם טוב.
למזלה השיעור הצליח (אני חושב).
כמו שאמרתי כבר קודם כשזה הגיע לאהבה לא הייתי חסר כלום.
היא פינקה אותי לפעמים עם ספיידרמן "קיס" אוכל על השולחן אבל את הבית הגדול שהיה לילדים אחרים היא לא יכלה להרשות לעצמה..
נראה לי שזה רק עזר לבן אדם שכתב את מה שאתם קוראים עכשיו....
פרק 5
זה היה ב19 במאי 1982, כשהמשפחה שלי חוותה אסון נוראי.
דודי גרי, שהיה רק בן 17, נפתע אנוש בתאונת דרכים.
הוא היה 9 שנים מבוגר יותר ממני והיה לאח שמעולם לא היה לי.
זה הימם אותי לגמרי... לא האמנתי למה שקרה...
אני זוכר שהלכתי לדירה של סבא וסבתא שלי באמצע הלילה.
התאונה היתה באוון סוונד, אונטריו בערך ב1 בלילה.
גרי וארבעה חברים היו בדרך הביתה אחרי משחק הוקי...
זה היה מאוחר הכבישים היו רטובים והם היו צעירים.
גרי נזרק מהרכב ונכנס לקומה.
מהלילה הזה עד אחרי 6 ימים הייתי בביה"ח הראשי של טורונטו , בוכה.
זה היה ב26 במאי כשהרופאים הודיעו שגרי פרח את נשמתו.
הייתי צעיר, אבל אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה לא צודק.
הוא היה כמו אח בשבילי, אחד מחבריי הטובים, מאמן הכדורגל שלי בקיץ הקרוב.
לא הפסקתי לשאול את עצמי, למה?
אני עדיין לא קיבלתי תשובה, אבל אני מאמין שמישהו טוב הגיע למקום טוב יותר.
סבתא שלי זוכרת שהתפילות שלי היו חזקות יותר משל כולם...
אמא שלי זוכרת שתפסתי בחוזק את היד שלה ולא הרפיתי.
היא חשבה שאני מנסה לנחם אותה. אני יודע שהיא ניחמה אותי, אז אני מניח שניחמנו זה את זו.
זה פצע גדול שאני לא חושב שהמשפחה שלי תבריא ממנו לעולם...
לא יכלתי להחליף את גארי אבל היה משהו שהופיע לי בראדאר שהעלים מעט את הכאב.
ריחפתי לי המון עד שיום אחד ראיתי בטלויזיה ענק אחד בלונדיני, עם בגדים אדומים-צהובים
עם אש בעיניים.
הוא אמר לי לשתות חלב, להתפלל, ולקחת את הויטמנים שלי.
הענק הזה היה -האלק הוגאן.
פרק 6
האבקות נתפסה בי חזק בשיניים, מהר יותר מנעילת פנים של כריס בנואה.
אני חייב להודות תוך כדי שיבתי על הכיסא המיושן בבית שלי, הרגליים שלי מקורבות לתנור, האלק הוגאן תפס אותי.
הוא גרם לי להרגיש שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה.
אני ראיתי את כולם: "סופרסטארס" "רסלינג צ'אלנג'" "רסלינג ספוטלייט" ו"מייפל ליף רסלינג" שבו בילי רד ליונס היה אומר:"שלא תעז להפסיד את זה".. טוב בילי רד (עליו השלום) לא הפסדתי את זה.
אכלתי האבקות יותר מהר מביג-שואו במסעדת אכול כפי יכולתך!
פעם בחודש היה "מיין אבנט של שבת בלילה".
אמא שלי ואני היינו יושבים עם צ'יפס ופופקורן , ומהר מאוד הייתי נכנס לעולם משלי.
לא שמעתי את השאלות שאמא שלי שאלה אותי.
דמיינו לעצמכם ערפד שמוצץ מהטלויזיה את כל ההאבקות שיש...
כזה הייתי, מעין דרקולה-פריק.
הייתי רואה גם"אינטרנשיונל רסלינג" ממונטראול, שבו היו:
ריק מרטל, טום זנק, דטיב דיסאבו הסאדיסט, אדי "המוח" קריצ'מן, הבן שלו "ילד יפה" פלויד קריצ'מן,
ומישהו שיום אחד יעזור לי מאוד בקריירה שלי בתור מתאבק- סוויט דאדי סיקי (פרטים עליו בהמשך).
היה גם "סטמפיד רסלינג" שהזמין את החושים שלי. זה היה כמו טיל מתביית בראדאר שלי.
ברט הארט, דייוי בוי סמית', דיינמיט קיד, ובאד ניוס אלן היו רק בתחילת הקריירה שלהם שם.
גם אוון הארט, כריס בנואה, ג'שין ליגר, הירושי הייס, ובריין ליפמן היו בתחילת הקריירה תחת פיקודו של סטו הארט האגדי.
זה היה שילוב מעניין, בתוכו היו גם סגנון יפני וגם סגנון אמריקאי.
היה להם קרבות סולם! מה?? כן , ברט הארט מול בד ניוס אלן בקרב סולם לפני שקרבות כאלה היו מפורסמם בכלל.בשבילי זה היה מדהים (אז לא ידעתי שזה יהיה עמוד תווך בחיים שלי)...
השדרן היה אד וואלן. בסוף של כל תוכנית הוא היה אומר :"בזמן הנותר, ובין הזמנים ,זה הכל, עוד תוכנית של "סטמפיד רסלינג" הגיע לסיומה.. ביי ביי בינתיים!" הייתי אומר איתו מילה במילה.
כל שבוע אד היה גם משדר את "פרו רסלינג פלוס"...
היו שם שילובים מכל מיני מקומות: פורטו ריקו, דרום אמריקה, בין יבשתיים,מnwa .....
אנשים שרק יכלתי לחלום שאני יזכה לפגוש כמו: ריק פלייר, ג'רי לולר,ד"ר טום פריצ'רד, אוסטין איידול,ה"וון אריקס" ברויזר ברודי, וקרלוס קולון.
לנו לא היה משדר vcr טוב אז כל מה שראיתי היה רק תמונות והבזקים...
לאורך כל תחביב ההאבקות שלי אמא שלי ישבה לצדי..
היא היתה מרגיעה אותי כש"קינג קונג בנדי" היה מתקיף את האלק הוגאן, או כשרנדי סוויג' (איתי: אני חושב שזה מא'צו מן) היה מתקיף את ריקי סטימבוט.
היינו קונים את כל הבובות של המתאבקים.. (הישנות האלה שבקושי אפשר להזיז)...
כשהייתי אומר לאמא שלי שאני רוצה להיות מתאבק היא תמיד היתה מגיבה בקול של טוני הנמר: "מעוללללללללללה" (בעצם אמא שלי אמרה "לך על זה" אבל קשה לי לדמיין נמר של קורנפלקס אומר כזה דבר).
היא בטח לא רצתה שאני יתאכזב בגיל כה צעיר..
יום אחד אמא שלי ודודי רנדי הפתיעו אותי עם כרטיסים של הwwf למופע במייפל ליף גרדנס.
יותר מזה, הכרטיסים היו לשורה הרביעית!!
אני לא יודע איך הם עשו את זה, אבל היי הנה הכרטיסים אצלם ביד!.
אני בחיים לא אשכח איזה פרפרים בבטן היו לי בפעם הראשונה שהתקרבתי לבניין הגדול והמיושן.
למזלנו הגענו מוקדם ויכולנו לראות את השחקנים מגיעים...
כולם היו שם לידי ממש:ג'ורג' "החיה" סטיל, טיטו סנטנה,הילבילי ג'ים,וקינג קונג באנדי.
הם היו מסיבים , גדולים,מפחידים... זה היה עצום!!
למייפלס היה כבש (איתי: לא כבשה, כבש כמו מדרגות אבל בלי מדרגות (חחח) חלק כזה)
שחור כזה שדרכו היו נכנסים השחקנים.
הייתי מסתכל ומכיר את כל הכניסות של כולם!
הקרב הראשון שראיתי ממש-רנה גולט נגד טוני "כדור תותח" פריסי.
ישר נכנסתי לקרב ואיך שפריסי פגע ברנה עם הקנון-בול שלו חשבתי שאני מתפוצץ!
כמובן שהערצתי את כל הפייסים, בשבילי הם פשוט היו ה-גוד גייס.
זה היה נראה כאילו אני לא היחיד שגילה את הרסלינג.
רסלמניה עמד להגיע ולא היה מי שלא שמע על כך.
כך קרה שפגשתי ילד בגילי (חודש קטן ממני ליתר דיוק) בשם ג'ייסון רסו, חובב האבקות מושבע מהעיר השכנה.
הילד הזה יהיה בעתיד ה"אח" שלי כריסטיאן (מצטער לאכזב, אנחנו לא באמת אחים).נגיע אליו בקרוב.
באותו זמן ג'ייסון עבר לאורנג'וויל .
הוא היה הילד החדש המוזר.
באותו זמן הוא היה חובב גם נינג'ות!
אבל מספר 1 היה הרסלינג.
היינו חלק בלתי נפרד אני וג'ייסון.
מסיבה כלשהי היינו היחידים שלא הוזמנו למסיבות.
זה היה מן הסתם מהסיבה שהיינו (ונשארנו) סופר-חננות.
זה היה בסדר מבחינתנו. לנו היה את הרסלינג.
אפילו עם האובססיה לרסלינג מצאתי את הזמן להתנסות ראשונה- הנשיקה הראשונה שלי.
הייתה לי חברה ג'ינג'ית בשם סינדי קרוקפורד.
סינדי נולדה באותו יום שאני נולדתי באותו בית חולים.
הייתי בכיתה ו' כשזה קרה.
ליוויתי אותה הביתה ולפתע גיליתי שהיא מסתכלת עליי מחכה לנשיקה.
אוקיי הנה זה בא.סגרתי את העיניים והתקרבתי עם שפתיים סגורות מחכה לפגוש את שפתיה.
היא היתה קצת יותר מנוסה ממני כי הפה שלה היה פתוח קצת.
בוא נגיד שההתחלה היתה גרועה יותר מקרב של ג'ונתן קוצ'מן (איתי: קואצ') אבל בניגוד אליו אני השתפרתי וסיימתי כמו גבר.
למרות שהייתה לי חברה, אני וג'יי היינו מחוברים כמו דבק.
יום אחד החלטנו שנינו להישאר ערים כל הלילה בשטח פתוח.
חשבנו שיהיה לנו לפחות משהו לספר לחבר'ה.
כך יצא שאני אמרתי לאמא שלי שאני יושן אצל ג'יי ,וג'יי אמר להוריו שהוא יושן אצלי...
וכך מצאנו את עצמנו בשטח של בית-ספר נטוש...
איזה קולים אנחנו... רק חבל שפתאום ירד גשם...
חשבנו שהגשם יגמר אז נשארנו עוד כמה דקות.
אחרי חצי שעה ויתרנו ורצנו לאיזה סמטה חשוכה עם קופסאות קרטון על הראש..
כבר סיפרתי לכם שהיינו ממש קולים?!
פרק 7
הזמן הגיע סוף סוף סיימתי את ביה"ס היסודי והגיע הזמן ללמוד בתיכון.
באותו זמן המעבר לתיכון הייתי גבוה, שחיף, וחובב ספורט.
ג'יי (איתי: כריסטיאן להזכירכם) היה החבר האמיתי היחיד שהיה לי, והחיים שלנו היו סביב רסלינג וגלישה על סקייטבורד.
כשהייתי בכיתה ט', סומנתי כמטרה על ידי חבורת בריונים אחת. הם "קיבלו על עצמם" להפוך את שנות העשרה המוקדמות שלי לגיהנום מוחלט. (לפחות כך זה הרגיש).
הדבר הזה היה יכול לקרות לכל אחד אחר בביה"ס. לרוע המזל- הם ננעלו דווקא עלי.
יום אחד, כשעמדתי ליד הלוקר שלי, הסתובבתי אחורה ומצאתי את עצמי מוקף. תוך שניה הם הטיחו אותי על הלוקר וחטפתי מהם אגרוף היישר לסנטר. זה לא ממש היה קרב בין 2 צדדים. זה היה 3 שלהם ורק אני אחד קטן.
ג'יי היה באותו זמן במקום אחר בביה"ס ולא היה מישהו שיעזור לי.
אז אתם שואלים מה עשיתי??- שום דבר. עמדתי שם עם כאב עצום בפנים ובבט, מושפל לעיני כולם באמצע המסדרון..
זה היום בו אמרתי לעצמי שבחיים אני לא ארגיש ככה יותר. ובאמת בחיים לא הרגשתי כך יותר.
בצורה מוזרה, אחרי היום הזה החלטתי ללכת למועדון כושר, בצורה מוזרה יצאתי יותר ויותר מהבועה בה הייתי שרוי, ויותר ויותר התקרבתי לכיוון שלי בחיים-הרסלינג.
שלא תבינו לא נכון- זה לא שהתאמנתי כמו רוקי בלבוה בחווה רוסית, אבל עדיין קרעתי את התחת.
למזלי הגורל עמד לצידי, בדיוק כמו שעשה בפעמים נוספות בחיי.
תוך כדי שאני מתקדם לעבר כיתה י', הגוף שלי גדל בצורה משמעותית תוך כדי שאני מתחיל להתרחב.
כך ביחד עם ג'יי נרשמתי למועדון האיגרוף של אורנג'ויל.
מעניין שאחרי כמה זמן הבריונים הפסיקו להציק לי.
זה מצחיק איך הדברים עובדים.
גדלתי מגובה של 1.70 לגובה של 1.85!
המאמנים שלי רצו להשאיר אותי במשקל 160 פאונדס (איתי: לא יודע כמה זה בק"ג) בגובה 1.85.
הגובה נתן לי יתרון על פני שאר הילדים במועדון, אבל לידם הייתי נראה כמו עץ!
לאט לאט הנתונים שלי עלו ל1.93 ולמשקל של 200 פאונדס.
במועדון אני וג'יי הכרנו חברים חדשים כמו ניק שכטקוביץ, גון פוסאבאק, וג'וני ניוטון.
הינו חברים גם במועדון וגם בביה"ס, ולאט לאט כולם הכירו אותנו ככנופיית ה"getalong".
אבא של ניק, מייק, היה הבעלים של המועדון,מרכז הספורט וגם מכון ההרזייה.
אם היה איזה ppv בwwf הינו הולכים מהמועדון, רואים את הppv , ואז יורדים למשטח של החוג קראטה שהיה מתחת למועדון, כדי לכסח אחד לשני את הצורה.
המועדון היה בקצה השני של העיר אבל עדיין היתי הולך אליו כל יום.
שעה הלוך, אימון, שעה חזור.ותאמינו לי שהחורף של קנדה לא משפר את המצב.
למזלי הווקמן שלי (דיסקמנים היו נדירים באותה תקופה) עזר לזמן לעבור מהר.
לפעמים היה לי מזל ואמא של ג'ון היתה באה לאסוף אותו ונותנת לי טרמפ. כשג'יי השיג רשיון נהיגה הוא היה מקפיץ אותי בטנדר של ההורים שלו (שהיו בעלים של חנות לציוד ספורט כך שהטנדר היה בדיוק לצרכים שלהם) למועדון כל יום.
בינתיים אני ואמא שלי עברנו לדירה חדשה.
יום אחד ג'יי בא לאסוף אותי. "זהירות" צעקתי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. ג'יי התנגש בבניין עם המכונית.
אבא של ג'יי, רנדי, הוא אדם קשוח אבל מתון.בכלל ההורים של ג'יי הם מהטובים ביותר ,כך שג'יי יצא מזה יחסית בזול. אבל איזה התחלה לקריירת הנהיגה שלו. ותאמינו לי שהוא לא השתפר עם השנים (איתי: חחחח )
במשך הזמן שהייתי בתיכון שיחקתי גם בייסבול, כדורגל, כדורעף וכדורסל.
לא היה לנו קבוצת פוטבול- בוא נודה בזה אין דבר שמחליף את ההוקי בקנדה.
וגם הפעם המאמן שלי הכריח אותי לעשות משהו (הפעם זה לא להוריד משקל).
זה היה מאמן הכדורסל. הוא הציב לי אולטימטום- או שאני מסתפר או שאני עף מהקבוצה.
לא ראיתי שום סיבה לכך ששיערי הארוך יפריע ליכולת המשחק שלי. קחו לדוגמא את קווין נאש ודירק נוביצקי.
אז פרשתי. ידעתי שהעתיד שלי זה רסלינג, לא כדורסל. ובוא נודה בזה- אין לי את הביצועים של וינס קרטר!
בזמן שכל זה קרה, ג'יי ואני היינו הולכים לכל המופעים שהיו במייפל ליף גרדנס. (או בקיצור-mlg)
לפעמים השגנו כרטיסים לשורה הראשונה. לאמא שלי לא היה אז כרטיס אשראי, אז אמא של ג'יי שילמה ואנחנו החזרנו לה את הכסף. (אני מקווה שהחזרתי הכל, תודיעי לי אם לא, קרול.)
היינו כל כך קרובים לזירה שיכלנו ללחוץ את הידיים של המתאבקים.
ידענו מאיפה המתאבקים יוצאים מהבניין כך שידענו איפה לחכות.
היינו מאוד מנומסים לשחקנים אבל בד"כ הם רק הגיבו בשלום או חיוך. עד שפעם אחת פנינו לבראיין אדאמס ובארי דרסואו (או בכינויים- דמולישן) והם ממש דיברו איתנו.
(מי היה מאמין שאני וג'יי נעבור את השיא שלהם של 4 פעמים זכייה באליפות הזוגות??)אגב מהם למדתי איך להתייחס למעריצים.
ההיפך מהם היה טוני אטלס שהופיע הרבה באורנג'וויל. הוא היה מתאבק כ"סבא סימבה".
ראינו אותנו פעם אחת לפני הופעה בmlg ואמרנו לו היי.
ציפינו לשלום או מינימיום חיוך. שום דבר. הבנאדם לא עונה. ולא תגידו שהוא מיהר. הוא פשוט עמד במסדרון ולא התייחס אלינו. אז למדתי איך לא מתייחסים למעריצים.
תודה על משהו, טוני.
פרק 8
החלק הזה בחיי טמן בחובו כמה הפתעות.
יום אחד בטור של הרסלינג בעיתון, היתה שאלה.
הפרס לעונה נכון- 2 כרטיסים חינם לשורה הראשונה למופע הבא של הwwf בקופס קוליסאום
בהמילטון, אונטריו.
יום אחד אחרי הלימודים כשהייתי אצל ג'יי הטלפון צלצל.
ההתרגשות נראתה על פניו של ג'יי עד שהוא קפץ עליי ושתל לי נשיקה ענקית על הלחי.
קצת הייתי בשוק מהנשיקה, אבל אז הוא אמר שזכינו בכרטיסים!!
היינו בגן עדן, ועניין הנשיקה נשכח.
ראינו שם עוד כמה מופעים בחיים שלנו כמו תחרות הקינג אוף דה רינג ה1:
פלייר נגד הוגאן, הארט נגד מרטל, הניג נגד טיילור וכו'.
אגב הקרב הראשון שלי בwwf היה שם.
כשזה הגיע להופעות רסלינג הייתי די מזליסט באותה תקופה.
זכיתי להיות בקרב המפורסם בין האלק הוגאן ובין פול "מיסטר וונדרפול" אורנדוף.
באותו זמן קיבלתי הפתעה. אמא שלי שברה חסכונות כדי להשיג 2 כרטיסים בשורה ה11,
לרסלמניה 6 ב"סקיידום" בטורונטו. זה היה החלום האולטמטיבי כי היה בו את הקרב האולטמטיבי.
האלק הוגאן נגד אולטומייט ווריור.
גם האחים הארט, הרוקרס, ומיסטר פרפקט הופיעו שם.
אתם לא מדמיינים איזה הרגשה היתה לי בסקיידום באותו לילה.
הקהל הענק של ה68,000 איש היה מחולק בין הוגאן-מנייקס לבין אוהדי ווריור.
זה היה ערב מדהים .(למרות שהוגאן הפסיד).
זה היה החלום שלי... זה מה שרציתי להיות.
אני חושב שאז אמא שלי התחילה להאמין באמת שזאת תהיה הפרנסה שלי.
כל אחד בביה"ס ידע שאני אוהד פנאטי של הרסלינג.בספר מחזור שכל אחד כותב על שאר הכיתה מה הוא חושב שיצא מהם- כולם כתבו שאני יהיה אלוף הwwf (דבר שאני צריך עוד לעשות).
לאט לאט התחלתי לקבל ביטחון. היה לי את המעגל החברתי שלי. ראינו רסלינג, שמענו מוזיקה והתאמנו.
אל תבינו אותי לא נכון- כמתבגר, בנות היוו חלק חשוב ומעניין בחיים שלי.
כשאני מסתכל אחורה היה לי יחס חברתי טוב בתיכון.
ניסיתי לעשן פעם אחת, שנאתי את זה, ולא נגעתי בסיגריה יותר.
ההשתכרות הראשונה שלי היתה בגיל 16 אבל התגובה של אמא שלי גרמה לי לא לחזור על זה.
היא אמרה לי שהיא מאוכזבת וזה השפיע עליי יותר מאשר צעקות היו משפיעות.
כך שעד גיל 18 לא נגעתי במקשה חריף וגם אחרי 18 בקושי נגעתי.
זה לא בשבילי פשוט.
באותם ימים השגתי עבודה אחרי הלימודים כך שיכלתי לעזור בהוצאות הבית.
עבדתי במגרש חניה יושב כל היום בבודקע ומרוויח 3.25 דולר לשעה.
כך חסכתי עד שקניתי את המכונית הראשונה שלי מרקורי קוגר שנת 1981.
הימים של " ללכת לביה"ס במינוס 40 מעלות, או ללכת שעה למכון כושר" הסתיימו. לפחות כך חשבתי.
שכחתי את כל עניין הביטוח. לא חשבתי כמה זה יעלה. כך יצא שלא שילמתי. אז הייתי נוהג קצת אבל לפחות הייתי נוהג.
אני לא ממליץ על זה כי אתה גם נוהג בפחד, וגם זה לא קל ליסוע במכונית כשהאצבעות שלך מוצלבות.
פרק 9
כעת הייתי בכיתה י"א עם חבר שלי ניק, שהיה איתי בכיתת הצרפתית שלי.
למדתי צרפתית 11 שנים וכל מה שאני יודע זה לספור עד 10 (אונה, דואקס, טריוס, קוואטרה, סינק... טוב זה רק עד 5, עזבו אותי).
כמו שאתם רואים לא היתי מקשיב כל כך בשיעורים האלה.
אני וניק היינו חננות של חוברות קומיקס, וגם היינו מאוד יצירתיים כך שהיינו מבלים את זמננו בשירבוט.
היינו יוצרים דמויות לעצמנו ובהפסקות משחקים אחד נגד השני עם הדמויות שהמצאנו.
כן כמו שאמרתי היינו חנונים, אבל עשינו כיף חיים.
ניק היה "דקר-הרד" או "סקסטון הרדקסטל" המקורי.
ג'יי היה "סוויט דאדי פריק-אאוט".
ג'ון היה "דה וואן מן פוס-ואק".
אני הייתי "בלונד בומבר".
קראנו לעצמנו הקנדיין קורנפלייק (אל תשאלו למה).
כשהיינו מתאקבקים- אלה שלא היו מתאבקים היו מפרשנים.
ידענו שאפשר להיפצע בקלות אז נזהרנו.
מאיזו סיבה כלשהי באותו זמן יצא לי שם של טאף גאי בביה"ס (בחור קשוח).
בגלל זה ילד אחד בשם ג'ייק וויויאן החליט שהוא רוצה ללכת אית מכות.
הייתי מתבגר, עם טסטוסטרון בשמיים אז אמרתי: בטח, למה לא?
לא היה לי שום דבר נגד ג'ייק, כנראה שלו היה משהו נגדי.
רק אחרי זה התברר שהוא רצה לקבל כבוד בכך שהוא ניצח אותי.
זה לא כל כך הלך לו.
קבענו מקום ושעה וכשהגיע הזמן הלכתי לכיוון המקום מלווה בג'ון.
כשהגעתי למקום נכסתי למעגל (של הקהל, הילדים שבאים לראות מכות) והתחלתי מכות עם גייק.
אחרי 30 שניות הקהל התפזר כשג'ייק שוכב על הרצפה מלקק את הפצעים.
בוא נגיד שאחרי זה אף א
הירשם כדי להגיב לנושא
במקור פורסם על ידי TradeMarC
