" מה אתה עושה כאן ? לך מכאן . " עמד מולי איש עם שיער אפור הדומה לנייר כסף מלוכלך, חיור ועורו מקומט .
והעיינים שלו ? העיינים שלו היו עצובות , הוא ניסה לעשות מבט קשוח , איך המבט שלו היה עצוב ...
הוא נראה כאדם שלא שמח מזמן .
" למה ? איך הגעתי לכאן בכלל ? "
הפנים שלו נצצו , מזיעה , וקצת מחן
" הגעת לכאן איך שכולנו הגיעו לכאן , כאן רק חופרים בורות , קח את ותחפור "
לקחתי את האת , היא הייתה כבדה בשבילי אז עשיתי כאילו אני מחזיק אותה שייראו כאילו אני עושה משהו .
" איך קוראים לך ? "
"תומי ".
" לי קוראים ג'ו , ג'ואי אם תרצה . "
תומי שלי הרים מבטו , והסתכל עליי .
" תראה ילד , לא אכפת לי איך קוראים לך . ואני לא מעוניין בכלל להכיר אותך , כאן לא מכירים אנשים , אין שמות ,אין חברים , יש רק בורות ואתים. "
אמר , וחזר לבור שלו .
" קוראים לך תומי לא ? לך כן יש שם " כעסתי עליו טיפה
" אבל לא כולם זוכרים את השמות שלהם , אלה ששכחו מי הם בכלל , אני לא מעוניין לשוחח איתך "
" אז מה אתה כן מעוניין ? "
" לעשות מה שצריך לעשות , לחפור בורות "
" אולי דיי להציק , אני בידיוק כמוך .. אני באתי לכאן בלי לדעת כלום - בידיוק כמוך , אבל אני לא הצקתי לכולם . אמרו לי לחפור בורות פשוט לקחתי את והתחלתי לחפור "
תומי שלי התעצבן עליי .
" אני מצטער , אני פשוט לא יכולה לעשות משהו מבלי לדעת מה הסיבה של זה ."
" לא צריך סיבה . צריך אינטרס."
" ומה האינטרס שלך ? "
" לעשות מה שאומרים כדי שלא יהרגו אותי "
"אבל מי יהרוג אותך ?
"אלה ששמו את כולם ואותי פה, זרקו אלינו אתים ואמרו לנו לחפור."
"שיחפרו לעצמם את הבורות."
"אבל הם ישברו ציפורן, וילכלכו את הבגדים."
"יש לכם זכויות, וכל אדם הוא אדם חופשי. הם לא יכולים לעשות את זה."
"ג'ו, לא? 'אדם חופשי' זה מושג שכבר מת מזמן. אומרים אותו, אבל זה כמו כדור ריק מאוויר."
תומי שלי, כל כך חכם. אני גאה שהכרתי אותו.
" מתי אפשר לחזור הביתה "
" הרבה שכחו מה זה בית בכלל "
תומי שלי הפסיק לחפור .
הוא נשען על האת והסתכל על פניי .
" חשבתי שתגיד שכאן זה הבית שלי עכשיו "
" לא , בית זה לעולם לא יהיה . " חזר לחפור .
תומי שלי פתח למעני חריץ קטן בדלת שמובילה אל מחשבותיו.
"תומי שלי ?"
"מה?" שאל בפליאה.
לא עניתי. רק התחלתי לחפור בעזרת הידיים. אמנם לאט, אבל לפחות משהו.
"למה צחקת מקודם?"
"כי חשבתי על החיים " .