טוב אז אני הולך לספר סיפור די מוזר אבל גם יכל להיגמר מאוד רע ..
אז זה היה מזמן באיזה שבת אחת שהלכתי לבקר את אחותי כשהיא עוד הייתה בצבא(היום היא בת 23)עם אח שלי וההורים שלי בחיפה.
קיצר אנחנו יושבים שם באחד השולחנות אוכלים ואז רותם(אחותי) שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לראות את הכלבים שמקיפים את הבסיס (משום מה כלבים לא כל כך ידידותיים).
היא קראה לאיזה ידיד שלה שהיה מפקח על כל הכלבים והם היו מקשיבים לו יגיד להם לשיר תתקווה נראה לי הם ישירו , איך הוא הצליח להתחבב עליהם כל כך אין לי מושג..
הוא מראה לי כלב כלב ממרחק חמש מטרים (שזה גם מאוד מפחיד) , עד שהגענו לכלב האחרון - זה היה כלב מסוג דוברמן. עכשיו הכלב הזה נראה ידידותי במיוחד לדעתי באותו זמן, אבל מסתבר שטעיתי בגדול. כשבאנו לחזור לשולחן שהמשפחה שלי יושבת בו, הייתי איזה מטר לפני שנגמר המרחק שהכלב יכול לצאת מהרצועה. כשאנחנו מסתובבים ופונים באמת, הוא תופס ספרינט מטורף אלי פותח את הפה שלו עם השיניים וכמעט מוריד לי תת'חת!! עוד סנטימטר אחד והיה לי ישבן עם צלקות לכל החיים.
בעצם מה שהציל אותי היה גליצ' קטן קדימה שאז הכלב כבר לא יכל להשתחרר מהרצועה שלו.
אין לי מושג איך נזכרתי בזה פתאום, אבל זה היה יכול להשאיר לי צלקת לכל החיים [ תרתי משמע ].